258

לזה, או על כל פנים מבטאים ענינים שונים של שלימות. ולכן, בשעה שמדגישים את מעלת הכלל, הדבר מחליש את חשיבות הפרט, וככל ששמים הדגשה על הפרט, הדבר גורע מחשיבות הכלל.

מה שאין כן מצד העצם והפנימיות של בני ישראל, לגביו נאמר ,שכולם מתאימות ואב אחד לכולנה"*, ועל דרך זה (והסיבה לזה -) מצד עצמותו יתברך, הרי בדרגא זו ריבוי הפרטים אינו בסתירה לאחדות ופשיטות. וכידוע" שדוקא מצד הפשיטות שלמעלה נעשה ריבוי התחלקות דוקא, זאת אומרת, ישנו ריבוי והתחלקות, אך לא רק שההריבוי אינו בסתירה לפשיטות, אלא אדרבה: הריבוי הגדול מבטא את הפשיטות שלמעלה.

ולכן משתקף הדבר, כנ"ל, אצל עם ישראל - אשר ,ישראל וקודשא-בריךהוא כולא חד"% - שהעובדה שמכל איש ישראל נעשה ,עם אחד", אינו בסתירה למציאות של כל יהודי בתור יחיד, אלא אדרבה: מכיוון שהאחדות היא מצד עצם המהות של יהודי (שהיא דבר אחד עם עצמותו יתברך כביכול), מתבטאת אחדות זו גם במציאות וב,ציור" הפרטי של כל יהודי. משום שהעצם נמצא הרי בכל פרטל.

י. ההוראה: השתתפות כל יהודי בספרי התורה הכלליים

על דרך שישנו החיבור של ,ויקהל" ו,פקודי" בנוגע לעם ישראל, על דרך זה מוצאים בגלוי את האיחוד של כלל ופרט (ויקהל פקודי) לגבי ספר תורה:

ספר תורה מורכב ממאות אלפי אותיות נפרדות, וכל פרטי אותיות אלו יוצרים תורה אחת (,ויקהל"); ולאידך, כאשר נעשה מהאותיות ספר תורה אחד ויחיד בשלימות התוקף והקדושה, הרי כל אות היא בקדושתה ומוקפת גויל9, מובדלת מכל שאר האותיות'*.

מכיוון ש,ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", מתבטא הדבר גם בגילוי בספר תורה כיצד הכלל והפרט קשורים ומאוחדים ביניהם.

וזוהי ההוראה והנתינת-כח שלוקחים מפרשיות ויקהל פקודי - להוסיף בזירוז לאחד את כל ישראל. כולל גם בענין שהזמן גרמא - עלדידי שלכל יהודי תהיה אות באחד מספרי התורה הכלליים, הנכתבים על מנת לאחד את כל בני ישראל. יחד, שעלזידי זה נעשית הן השלימות של כל יהודי כפרט וכיחיד, בכך שמגלים את שייכותו לתורה ולהיות ב(ספר) תורה