218

מלשונו: חובת הרחיצה חלה פעמיים ביום, כאשר הכהנים נכנסים ,,בבואם" - אל אהל מועד ,,להקטיר שחרית ובין הערבים קטורת".

והטעם לכך פשוט, כי דיבר הכתוב בהווה: לאחר סיום העבודות באהל מועד בשחרית, יוצאים בדרך כלל מאהל מועד, כך שבין הערבים יש שוב ,בבואם", כניסה בפני עצמה לצורך העבודה של בין הערבים. ובמיוחד אם נאמר, כדלעיל בסעיף ב', שאסור להשאר באהל מועד אם אין עסוקים ב,לשרת בקדש".

רש"י בוחר דוקא בדוגמא של הקטורת, כי לפי רש"י הקטרת הקטורת היא העבודה הראשונה ביום באהל מועד, ולפיכך זוהי הכניסה הראשונה שחלה בה חובת רחיצה, כדלהלן. ולכן, לאחר שרוחצים ,בבואם .. להקטיר .. קטורת", כבר אין חייבים ברחיצה נפרדת על העבודות הקבועות הנעשות בפנים לאחר מכן, כיון שאין כאן שוב בבואם".

ברור, שאם כהן אחר נכנס כדי לבצע עבודה אחרת הוא חייב ברחיצה, משום שזוהי ביאתו לאהל מועד.

אך רש"י רוצה להבהיר את החידוש שבפסוק - שחובת הרחיצה אינה חלה על ,לשרת", אלא על ,,בבואם", ולכן, לאחר שהכהן רוחץ ,בבואם להקטיר" אין הוא חייב ברחיצה נפרדת לצורך העבודות האחרות.

לפי זה יוצא שבאמרו ,להקטיר שחרית ובין הערבים קטורת" אין רש"י מדגיש שהרחיצה קשורה רק בעבודת

הקטורת, אלא בכוונתו להצביע על הזמן< הקבוע של ,בבואם אל אהל מועד" - באופן קבוע נכנסים לאהל מועד פעמיים ביום2, שחרית ובין הערבים, ,להקטיר .. קטורת"*.

ולפי זה מובן גם מדוע מוסיף רש"י לאחר מכן ,או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה-זרה", = כי עבודות אלו הנעשות בפנים אין נכללות בין העבודות הקבועות.

כלומר: רש"י מפרט את שני האופנים השונים של ,בבואם אל אהל מועד": (א) הכניסה הקבועה בכל יום