176

אל תיקרי יִחִיָה אלא יִחַיָה שמסתמכים על הצדיק שהוא יחיה* את האחרים, אלא כל אחד צריך להיות בעצמו מחובר לרוח החיים.

במילים פשוטות: יש הכרח בקביעת עתים בכל יום ויום ללימוד החסידות, ולא לימוד שטחי, אלא לעמול ממש כדי להבין חסידות וכו', עד שירגישו את העמל.

וזה חייב אכן להיות בכל יום ויום ממש. אין לסמוך על כך שהוא כבר מלא וגדוש ויודע כך וכך מאמרים ובעל פה, ואף לא על כך שרק אתמול הוא עמל על מאמר חסידות, אלא יש ליצור את הקשר לרוח החיים בכל יום ויום מחדש. כי בענין של חיים לא תיתכן הפסקה**.

כשם שהדבר בחיים כפשוטם: אם יטען אדם שהוא רוצה לחיות ביום ראשון וביום שלישי, אבל ביניהם - ביום שני - הוא רוצה לנוח מחייו, מובן שאז לא יהיה ח"ו יום שלישי ..

והעיקר, על האדם לזכור, שהכוונה היא לפועל ממש ואכן לגביו ממש. שלא יישאר כפי שהיה אתמול, אלא כפי שקם היום בבוקר והחזירו לו את הנשמה מחדש - חדשים לבקרים"? - כך הוא צריך לחדש את הקשר עם רוח

החיים*, על ידי קביעות בלימוד החסידות, בחשק מחודש כמי שלא למד מימיו.

ובאמצעות זאת תתבצע עבודתו במשך כל היום בחמימות ובאור כראוי".

3 ה,גליא" וה,,סתים" שבלימוד החסידות

כל זה הוא ענין ה,,פחם" שבחסידות, הקשור ל,אדמה" - גליא שבאדם. אמנם, הפחם מצוי בעמקי האדמה, דבר המורה על פנימיות האדם, אך בכל זאת, מדובר בעמקי האדמה.

לכן אין עבודה זו מונעת מן האדם העובד תחושה של היותו מציאות עצמאית. אמנם, הוא עובד את ה' בחיות גדולה, ויותר מכך: הוא משנה והופך את טבעו והרגליו, מעבר למגבלותיו, אך לאחר כל זאת הוא ,יש מי שאוהב"**, מציאותו העצמית היא ,בהתגלות" - הוא עמל בהתלהבות בעבודת ה', עד להתלהבות שמעבר להגבלות.

ברם, יש ענין נעלה יותר בחסידות: להגיע לענין של ,,אתכסיא" - שהיהודי יהיה כולו ,מכוסה" ושקוע עד מעל לראשול במקור חיותו, באלקות, עד אשר הוא לא יהיה מציאות עצמאית.