30

שיחה ג

9 לקוטי

נח ג

א. ,וזכור אלק?ם"

מן הפסוק' ,ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה..." מצטט רש"י את המילים ,ויזכור אלקים", ומפרש:: .זה השם מדת הדין הוא ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים. ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנאמרי וירא ה' כי רבה רעת האדם... ויאמר ה' אמחה והוא שם מדת רחמים".

בפסוקי ,וירא ה' כי רבה רעת האדם... ויאמר ה' אמחה" הרי קיים (כדברי רש"י עצמו בפירושו כאן), אותו קושי.

- שאופן ההנהגה שעליו מסופר בפסוק אינו תואם, לכאורה, לשם ולמדה הכתובה שם. שבענין של ,ויאמר.. אמחה" - דין וגבורה - כתוב שם הוי', שם של מדת הרחמים, ואילו בענין ויזכור..." מופיע שם אלקים, שם מדת הדין -

אך למרות זאת אין רש"י מסביר זאת שם. ויש להבין: מדוע מסביר רש"י נושא זה בפסוק המאוחר יותר, בפרשתנו, ואינו מסביר ואת בפסוק הקודם ,וירא...", שבפרשת בראשית?

1) פרשתנו ח, א.

2) ע"פ ב"ר פל"ג, ג.

3 בראשית ו, ה"ז.

4) אבל אין להקשות למה לא תי' רש"י (לא על אתר, ולא כאן) מש"נ לפנ"ז (בראשית שם, ג)

ויותר מכך: דוקא כאן, בפירושו למילים ,ויזכור אלקים" מבהיר רש"י גם את החידוש שבפסוקים הקודמים

,וירא... ויאמר...", שמדת הרחמים נהפכה למדת הדין! ומכך מובן, שבמקום ההוא אין

הוכחה ברורה מן הפסוק לפירוש זה. ודוקא בפסוק .ויזכור אלקים" מהווה הוכחה חזקה כל כך לפירושו, שמדת הדין נהפכה למדת הרחמים, עד כדי כך שניתן ללמוד ממנו לגבי הפסוקים הקודמים ,וירא... ויאמר...", שגם שם הכוונה היא שמדת הרחמים נהפכה למדת הדין.

אי אפשר לתרץ, שעד הפסוק

,ויאמר ה' לא ידון רוחי גו'" - כי* (נוסף לזה דזה ש,עד ק"ך שנה אאריך אפי" (רש"י שם) שייך (גם) לרחמים, הרי) בפסוק זה עדיין לא הייתה ההחלטה על העונש (דהמבול) בפועל, וי"ל דלכן נאמר ,,ה'" שהוא שם הרחמים.

ועד"ו מש"נ לפנ"ז (בראשית ד, ט) ,ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך גו'" - שהיא רק התחלת הדיבור, קודם אמירת העונש (ואדרבה, ע"פ פרש"י שם ,בדברי נחת אולי ישוב כו'" ה"ז שייך למדת הרחמים), ואצל העונש בפועל נאמר (שם, י) רק ,ויאמר" סתם. ודוחק. וצ"ע בבראשית (ה, כט): אשר אררה ה'.