532

שיחה יב

נצבים

...בדין עשה דתשובה*. מקשה מדוע שבק הרמב"ם להא דאמרה תורה ,ושבת -- לומר שהוא מצוה לשוב בתשובה".

ולפענ"ד -- הרמב"ם עצמו נשמר מזה בהל' תשובה (פ"ז ה"ה), ומבאר שם הכתוב, שזהו סיפור דברים והבטחה לישראל שבסוף הגלות יעשו תשובה. (וי"ל דטעמו ונימוקו עמו, כי כן הוא פשט סגנון המקרא -- סיפור דברים את אשר יקרא באחרית הימים).

ומש"כ בסיום הענין (טז, א) שלא אמרה תורה מצוה על מה שבלב, ונפק"מ לענין קיום תשביתו דחמץ, אם קיימים המצוה ע'"י מחשבה שבלב -- הוא תמוה, כי כמה מצות בדברים שבלב: ליחדו, לאהבו, ליראו וכו', ויעויין ג'כ רמב"ם הל' מעה"ק (פי"ד הי"ב) דמוכח שהבהמה מתקדשת ע"י מחשבתו (ולא רק שעל האדם חל חיוב לקדש הבהמה בפיו ולהביאה נדבה), ודלא כרש"י ותוס' וכו' רפיב דמעילה שכתבו ,משהוקדשה בפה". ועייג'כ שער המלך תרומות פיד הטיז, ואכ'מ**.

אבל מה שיש להקשות בענין זה הוא: כיון שכל הנביאים כולן ציוו על התשובה, ותנאי היא בהקרבת חטאת כו' בכפרת יוהכ"פ וכו' -- איך אפשר שלא תקבע במצוה.

ולולא דמסתפינא ממה שלא מצאתי זה, לע"ע, בס' בפירוש, הנה, לפעניד, ייל בפשיטות אשר בא הציווי ע"ז בתורה -- והוא בדברים (י, טז): ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד -- שפירושו ציווי למול את ערלת הלב ולהסיר את קשיות העורף שישנם כבר. ולא הגדיר הכתוב אם כבר גרמו לעבירה בפועל (ענין התשובה), או לא. -- ובמילא שני האופנים נכללו בציווי זה.

ומובן ג"כ מה שלא מנאו הרמב"ם במנין המצות -- כי התשובה היא ציווי כולל התורה כולה, ומצות כאלו אינם נכנסים במנין, וכמש"כ בסהמ"צ שורש ד', ומביא שם ג"כ ציווי ומלתם גו'***,

ויעויין בביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג פרשה מ"ב, מה שהקשה מכמה סוגיות על דעת הרמב"ם שהווידוי עיקר בתשובה.

ועייג"כ זח'ג קכב, א. אגרת התשובה (לרבנו הזקן בעל השו"ע) פ'א. סהמ"צ להצמח צדק מצות וידוי ותשובה. (ממכתב ג' טבת, תשי"ב) ) הערות לס' נזר הקודש על מס' תמיד. המו"ל.