139
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
הנביאים, ובמיוחד כאשר זוהי נחמה בכפליים" - אך אז יוצא, שישראל רואים את הפורעניות כעונש וקללה בפני עצמם ר"ל, שעל כך מספיקה נחמת הנביאים, ולא את החסד הנעלה מאת הקדוש-ברוך-הוא המסתתר כאן.
אך כאשר טוענים ישראל לאחר נחמת הנביאים ,עזבני הו" ואד' שכחני", הרי זוהי הוכחה לכך שישראל יודעים וחשים שהפורעניות והירידה הם ,חילופא" בלבד, ולאמיתו של דבר הם חסדים מכוסים, ולפיכך הם מתלוננים על הנחמה שבאמצעות הנביאים: לא זוהי הכוונה הפנימית של הגלות,
מעוצמתה של הפורענות נראה שאלה הם חסדים גדולים מאוד, כאלה היכולים לבוא רק מהקדוש-ברוך-הוא עצמו.
ועד להשלמת הענין בגאולה האמתית והשלמה, שאז יראו בגלוי ובעיני בשר את חסדי ה' בטוב הנראה והנגלה.
(משיחת ש"פ ראה תשכ")
כ יר
הערות
- 7. איכה רבתי ספ"א.
- 2. ראח א שיחות 19
- 3. ההכרה והידיעה הזאת כבר גורמת לגילוייי, = הקדוש-ברוך-הוא מסכים לטענתם בדבר נחמת הנביאים = עניה סוערה לא נחמה - והוא אומר: אנכי אנכי הוא מנחמכם,
- 8. כבאגה"ק סי"א, סכ"ב.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.