64

0ך לקוטי

הפסוק ,,אמרו צדיק כי טוב...".

ולכן הוא מביא את ההוכחה לענין של ,טוב לצדיק טוב לשכינו" מן הכלל ,דמדה טובה מרובה": אם בצד השלילי רואים שמפני שכינות חיצונית לרשע ,אוי לשכינו", ק"ו שהשכינות לצדיק היא ,טוב לצדיק טוב לשכינו".

יב. ,מדה טובה מרובה"

אך עדיין אין ברור: לשם מה יש צורך, לדעת רש"י, בפרט ש,מדה טובה מרובה", והרי אף אילו היתה ה,מדה טובה" זהה למדה ההפוכה לה, גם אז היה ניתן להסיק מ,אוי לרשע אוי לשכינו" שגם ,טוב לצדיק טוב לשכינו"?

ההסבר לכך הוא:

הקנס של משמרת בילגה לא פגע בפנימיות מהותה, אלא בחיצוניות בלבד: לא אסרו עליה את העבודה או חלק ממנה, אלא קנסו אותה בגנאי ובזיון* בפרטים מסויימים בעבודה.

וזאת בהתאם לענין של ,אוי לרשע אוי לשכינו" בכלל, כי הענין של פורענות ועונש על ישראל בכלל הוא בחיצוניות בלבד ולא בפנימיות. כמאמר חז"ל' על העונש הקשה ביותר ,אי אתה עכור לעולם הבא".

ואתחנן ג

בהתאם לכך שבכלל, הרע אצל יהודי הוא חיצוני בלבד* וטפל בנוסף למציאותו*, ולכן גם העונש הוא חיצוני וזמני בלבד.

לעומת זאת, ב,טוב. לצדיק טוב לשכינו", השפע הטוב המגיע על ידי השכינות לצדיק, הוא מהותי ונצחי ומשפיע על פנימיות היהודי.

ולכן מובן שאין די אילו ,טוב לצדיק טוב לשכינו" היא במדה זהה לכיוון ההפוך, ,,אוי לרשע אוי לשכינו", כי, כאמור, על ידי שכינות חיצונית לרשע גם ההשפעה היא חיצונית, ואילו השכינות לצדיק, ואפילו קשר חיצוני בלבד, משפיע הצדיק על היהודים שכניו השפעה פנימית ומהותית, ומביא להם טובה בפנימיות.

לפיכך צריך רש"י לומר ,דמדה טובה מרובה", ובכך מובן ש,טוב לשכינו" של הצדיק היא השפעה פנימית ומהותית'*.

יג. ,סור מרע" ו,עשה טוב" בעניני ,בר מצרא" ו,תוספת שבת ויו"ט"

בשני ענינים אלו, ,אוי לרשע אוי