63

שב,אוי לשכינו" אין הכוונה רק לענין חיצוני, עונשו של ה,שכן", אלא גם לגבי הרשעות שהשכינות משפיעה על מהותו של השכן,

ויש לומר שהוא סובר בכך גם לפי שיטתו בהלכות דעות%: ,דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו...", כפי שהוא מרחיב שם -

ולכן מובן שגם העונש והבזיון אינם מוגבלים לענינים הקשורים לגורם, לרשע (הנערה)*, כי העונש הוא עקב רשעותו של השכן עצמו.

יא. ההבדל שבין ההוכחות השונות ל,טוב לצדיק טוב לשכ:נו"

לפי זה מובן ההבדל, אם טוב לצדיק טוב לשכינו נלמד מההוכחה ,,שנאמר אמרו צדיק כי טוב...", או שלומדים ענין זה מן הכלל והסברא, כדלעיל:

ההוכחה מן הפסוק ,אמרו צדיק כי

טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" היא בפשטות'*: כיון שהפסוק פותח בלשון יחיד - ,,אמרו צדיק כי טוב" - ומסיים בלשון רבים: ,,כי פרי מעלליהם יאכלו", מוכח מזה שגם אחרים, השכנים של הצדיק, יאכלו יחד עַם הצדיק מ,פרי..."

אבל לכאורה היה צריך להיות כתוב ,בי פרי מעלליו יאכלו", הרי הם אוכלים מפרי ,,מעללי" הצדיק? אלא, שאכן לכך מתכוונת הגמרא בהוכחה הנלמדת מן הפסוק: מפני השכינות, לא זז בלבד שהשכנים מקבלים את התוצאה, השכר משום מעשי הצדיק, אלא יותר מכך, ,פרי מעלליהם יאכלו" - חל בהם עצמם שינוי עד אשר מעללי הצדיק נעשים גם ,מעלליהם".

ואת זאת ,אמרו צדיק כי טוב", אומרים לצדיק - או אודות הצדיק, בשבח הצדיק '* - מפני שהענין של ,,פרי מעלליהם יאכלו" הוא עקב שכנותם לצדיק - הם למדו ממנו5 והשתנו.

ומובן, שלפי שיטת רש"י כדלעיל, שהשכינות אינה משפיעה על מהותו של השכן", אלא זהו קשר חיצוני בלבד*, אי אפשר להביא הוכחה מן

2 עיון יעקב לע"י.

*52) מפרשים שם (ישעי' ג, יוד).

5 ועפ"ז מובן מה שהביא רש"י בתחילת פירושו ,,בתורת כהנים תניא וחלצו את האבנים נגע באבן שבמקצוע שניהן חולצין ואע"פ שהנגע