462

שיחה ו

.. . והנה השבת הלזה הוא השבת שבו מברכים החודש תמוז, אשר בו הוא תקופת החום, כמאמר חמרא בתקופת תמוז קרירא לי' דבשאר התקופות ענין הקרירות אינו מתייחס דוקא לחמור, אבל בתקופת תמוז שאז הוא תוקף החום, אז מתייחס הקרירות לחמור דוקא, היינו דאז הקרירות הוראה שהוא חמרא, דבשאר זמנים אינו הוראה על החומריות דוקא, כי אפשר להיות שזהו מצד העדר תוקף החום, אבל בתקופת תמוז שהוא תוקף החום ומ"מ קרירא לי' זהו הוראה על החומריות, עכ"פ מובן דבתמוז הוא תוקף החום.

והנה ענין החום הוא מעלה בעבודה, כדאי' בספרי מוסר ובחסידותי שכל הענינים צ"ל בחמימות דוקא, ולבאר זה, דהנה תכלית הבריאה היא בשביל ישראל, כמאמר בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית, ובישראל גופא הוא בשביל ענין התורה שבישראל, היינו שתכלית הבריאה היא כדי שישראל יקיימו את התורה, כדאי' במס' ברכות כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, ובמס' קדושין הוא מבאר אשר הם לא נבראו אלא לשמשני ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני, הרי שכללות הבריאה היא בשביל התורה, וא'כ גם ענין החום שנברא בעולם הוא ג"כ עיקרו כדי שיהי' בעניני תורה ועבודה,

(ואף שלכאו' הרי גם הקרירות הוא נברא שתכליתו להביאו בעבודה, ומהו מעלת החמימות דוקא, אך הענין הוא דחמימות היא מציאות חיובית, דחמימות באה מצד החיות דוקא, משא"כ הקרירות שמציאותה הוא העדר, ובהעדר החיות והתנועה ממילא נעשה קרירות, ומכיוון שמציאותה הוא רק העדר אינו שייך לומר דתכלית בריאותה הוא בשביל התורה, מכיוון שאינה בריאה, משא"כ בחמימות כנ"ל),

ובאמת ענין החמימות הוצרך להיות רק בקדושה דוקא:, ומה שיש חיות וחמימות גם בעניני עולם, הטעם הוא כדי שיהי' ענין הבחירה, דאם הי' ענין החיות רק בקדושה לא הי' ענין הבחירה, ולכן הוצרך להיות חיות גם בשארי ענינים.

וע"ד דוגמא הנה איתא במאמר של כ"ק אדמו"ר נ"ע: אשר ההפרש בין אדם לבהמה הוא אשר האדם הולך בקומה זקופה, (ובמילא המוח הוא למעלה מהלב, ולכז שליט עליו, והלב הוא למעלה מהרגלים, משא"כ בבע"ח שאצלם הוא הכל בשוה), ומקשה דלפי"ז הנה באומ"ה הרי הי' צ"ל כמו בבע"ח, ולמה נבראו בקומה זקופה, ומתרץ מפני שאז לא הי' ענין הבחירה, ולכן נבראו ג"כ בתבנית ציור אדם, אבל אינם כלל בהמעלה דאדם, ודוקא ישראל הם במעלת אדם, דאדם אתם כתי'. שמעתי מכ"ק אדמו"ר הכ"מ שאחד שאל אצל כ"ק אדמו"ר מוהר"ש (כמדומה) בענין שמירת הברית, ואמר לו כ"ק אדמו"ר מוהר"ש שענין השמירה הוא כמו שהי' אצל האוה"ח שפעם נסע האוה"ח עם שיירא והיו במדבר וכשהגיע שבת לא רצו לחכות עליו