320

8 לקוטי ,לאלקיו", מעל לגבולות התורה, לכן נתן לו הקדוש-ברוך-הוא את הכהונה ,לו ולזרעו אחריו", על"אף שלפי

הכללים שקבע הקדוש-ברוך-הוא בתורה אין מקום לדבר זה. לפי זה מובן, שדוקא בפרשת

פינחס, שבה אמר הקדוש-ברוך-הוא ,והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל", התגלה אופן הקנאות של פינחס, מתוך מסירות נפש בגופו ובנשמתו, שבלי להתחשב בכך שלמטה לא היה מעשהו ברצון חכמי התורה והם ,,ביקשו לנדותו", היה זה הרצון העליון לאמיתו, כפי שזה נעלה מן התורה.

ה. מסירות הנפש של הרבי - גם ברוחניות

בדומה לכך אנו מוצאים גם אצל בעל המאסר והגאולה: לא זו בלבד שפעולתו להפצת התורה וחיזוק היהדות נעשתה מתוך מסירות נפש בגופו ממש, על ענינים שלפי התורה אין חייבים למסור את הנפש עליהם, כאמור לעיל, ש,אין מורין לו",

אלא שהיה זה באופן שגם כמה מגדולי וחכמי ישראל בתקופה ההיא לא הבינו דרך זו ולא הסכימו עמה, והם נהגו אחרת", בדומה לאמור לעיל לגבי פינחס (מסירות נפש בכל צעד ושעל אשר גם כללה יהודים זולתו, כדלקמן);

פינחם - יב-יג תמוז

ובמיוחד כאשר הפעילות סיכנה את כל עבודת הקודש שלו, כאמור לעיל**, שהגזירה העיקרית שבגללה אסרו אותו היתה התמסרותו לחינוך תינוקות של בית רבן.

כלומר, יחד עם מסירות הנפש בגופו ממש היתה לו מסירות נפש גם בנשמתו, ברוחניות, בהעמידו בסכנה גם את כל עבודתו, וזאת מפני שהמצב במדינה ההיא נגע לעצם קיום היהודים והיהדות, שלא יכבה נר ישראל ח"ו, ולכן הוא לא התחשב בשום חישובים ושום הגבלות במסירות נפשו עבור יהודים.

וגם בעניננו, כאצל מעשה פינחס, נתגלה מאוחר יותר, לאחר השחרור מהמאסר, לעין כל*, שהיה זה ,,אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל", שזוהי הדרך האמיתית וההכרחית במצב כזה, וגם למטה בגלוי הסכימו לדרך זו*.

[ההבדל הוא, שהענין של ,קנאין פוגעין בו" של מעשה פינחס נותר