298

בלק ד שיחות פנחס, כנאמר* ,ויכפר על בני לו"*, ואפילו מעל לשכל של ישראל": קדושה. כאמור לפני כן, שרק על

בתורת החסידות % מוסבר, שהשורש של חטא בעל פעור - ,שפוערין... ומוציאין רעי וזו היא עבודתו"* - הוא במתן חשיבות לתענוג גשמי, שהוא הפסולת של תענוג שלמעלה.

כיצד הופכים את הפסולת, תענוג גשמי, לעיקר? דבר זה נובע מכך שדרכי הטבע נחשבות בעיני האדם, וכך הוא עלול ר"ל לשקוע בענינים גשמיים.

כך מובן גם מאמר חז"ל* לגבי הכפרה על חטא בעל פעור, ש,עד עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים" - כי הכפרה המושלמת של חטא זה היא רק לעתיד לבוא, כאשר הטבע יזדכך לחלוטין, ויראה בבירור איחוד הטבע עם אלקות, ואז לא תהיה אפשרות להפיכת הענינים הגשמיים לעיקר.

לכן היתה הכפרה על ידי מסירות הנפש של פנחס, מסירות נפש שעליה אומרת התורה עצמה ,,אין מורין

ידי התבטלות שמעל לטעם ודעת אפשר להימנע כראוי מן ההבחנה בין טבע לבין אלקות, למרות שהתורה אומרת ,וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה".

ח. הקשר של ענץ זה לכניסה לארץ ישראל כך מובן הקשר שבין הענין שלעיל לבין הכניסה לארץ ישראל, שבסמוך אליה התרחשו המאורעות של פרשת בלק, כאמור:

במדבר היה המן - הנהגה נסית, שבה אי אפשר לטעות ולחשוב שמעשה בני אדם יוצר משהו, כנאמר* ,ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר", והמן ניתן רק לאותו יום, ונדרש בטחון גמור בה' יתברך, דבר יום ביומול.

לעומת זאת, בכניסה לארץ ישראל התחיל" סדר עבודה של ,ארץ נושבת"?. ולכן צריך היה להזהיר תחילה על הענין של ,,בעל פעור", שלמרות שצריך לחיות לפי הטבע, בכל זאת ,לא יקוה לאיש..."?: צריך לדעת שהטבע איננו מציאות עצמאית,