250

לפי זה מובן בפשטות, כיצד נלמד הדבר מן ה,נוגע במת": גם כאן הדגש הוא לגבי ,נוגע במת" (כבלימוד הקודם, ש,נוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא'), ולא לגבי ה,מת" כשלעצמו.

טו. נגיעה בעצמם קיים רק במתים לעת:ד לבוא

זהו גם ההסבר לכך שדוקא בשאלה השלישית הם שאלו ,מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין", ולא שאלו זאת על ,בן השונמית" עצמו ,דאיירו ביה"** (=שדברו עליו), כי השאלה לגבי ההזאה היתה על נגיעתם בעצמם, ולא על טומאת מת ממש, כדלעיל, והחשש עקב הנגיעה בעצמם קיים רק לגבי ,מתים לעתיד לבוא". ואילו לגבי בן השונמית ,,פשיטא ליה דלא בעי הזאה" (-ברור להם, שאינו זקוק להזאה) כדברי ה,תוספות"*, כי גופו של בן

(הרי בא לומר דאף ,,כשמת כל שהי' עמו בבית טמא הי' טומאת שבעה" הרי ,בשחי" אינו טמא ו,חזרו ונגעו בו טמאוהו הם")? אלא שבא להדגיש ד= ,,בשחי' הי' טהור (לגמרי) לקודש", היינו שאין עליו טומאה של נוגע במת דטמא לקודש.

ועיי' בסדרי טהרות שם דמפרש ההמשך בספ"ז ,הרי זה אומר כו'" (לא כבזית רענן שם): הרי זה אומר לאלו הכלים מטמאך דהיינו הוא עצמו לא טמאוני שלא נטמא ממגע עצמו כו'. ולכאורה משמע כן מזה ,שהרי זה אומר מטמאך כו" אי' אחר שכתב ,חזרו ונגעו בו טמאוהו הם" דלפי פשוטו אינו שייך לזה.

4) כבתוד"ה מתים נדה ע, סע"ב.

5) אבל באהבת ציון וחת"ס שם דבבן השונמית פשיטא להו דבעי הזאה מחמת נוגע בעצמו (וכ"כ

חוקת ג שיחות 1

השונמית לא השתנה*, ונשאר באותה צורהלל.

בחדא"ג כאן לפירושו שבעי הזאה אם כבר נטמא בחיים במת), והרי"ז דלא כמ"ש בספ"ז וילקוט הנ"ל דהי' טהור. ובמאירי לנדה כ' דשאלתם אם בעי הזאה הי' על כל המתים הן בבן השונמית כו'.

6 אבל אין לומר שכיון שעומד לחיות הו"ל כחי גם בשעת מיתתו, וכמ"ש בפי' נרבוני למו"נ שם (הובא באברבנאל שם) ולא הי' טמא מעולם, וכ"כ בדברי שאול (יוסף דעת) ש"ד (סי' שעג, ס"ה), ומוסיף ,וְגם בבן השונמית אם הי' יודע אדם בבירור שיחי' לא הי' מטמא וז"ב כשמש"*,

דהרי מפורש בספרי זוטא ד,חזרו ונגעו בו טמאוהו הם", ולא אמרינן דאף את"ל שכשנגעו בו במיתתו נחשבו טמאים הרי לאחר שהחי' מוכח דלא נחשב כמת ואיגלאי מילתא למפרע דלא היו טמאים. וראה הגהות הרד"ל לפרדר"א פל"ג אות ד

7 בשו"ת חת"ס שם דבן שונמית טמא ד,בשעה שהחייהו נגע בעצמו במותו. ועי' כיוצא בזה משנה א' פ"ג דטהרות קרשו הרי אלו שנים דבשעת שנקרשו ויצאו מטומאת משקה מ"מ הו"ל כאוכל שנגעו במשקה". אבל שם הפי" דהוי נגיעה כפשוטה דכל משהו שנקרש איטמא מן המשקה שבצדו (משנה אחרונה טהרות שם), וכבסיום המשנה ,יותר מכביצה טמא שכיון שיצא טפה ראשונה נטמאת" ע"י נגיעתה (ראה מפרשים שם). וראה עד"ז (וע"ד הנ"ל בפנים) ערוך לנר בנדה כאן [ולהעיר מדין סדין שהוא טמא מדרס ועשו וילון (כלים פכ"ז מ"ט) דלדעת ר"י כיון שנשתנה טהור לגמרי (ראה פיה"מ להרמב"ם. רע"ב שם. רמב"ם הלכות כלים פכ"ג ה"י. וראה רע"ב טהרות שם בחזרו ונמוחו כביצה מכוון טהור ,ופרחה טומאתו כשנשתנו" פי' הרא"ש שם). וגם לדעת הת"ק שנשאר טמא מגע מדרס, יש לחלק בנדו"ד דשם הוי הסדין טמא בעצמו. משא"כ כאן בבן שונמית כיון דאין מת עצמו טמא, ורק שמטמא אחרים א"כ כשחי' פקע זה. וראה סדרי טהרות שם]. ולהעיר מלקח טוב להר"י ענגיל כלל יד.