185

ומצד שני, כשם שעבודה זרה התחילה והמשיכה גם אחר-כך להיות קשורה לשמש וירח וכו' פסל וכו' (עלכל"פנים - זקף לבנה והשתחוה לה'), כך גם במצוות חלה - ,חכמים נתנו שיעור" גם בכמות.

ההסבר לכך הוא: מצד עצם הנפש - ענין האמונה, איסור עבודה זרה הוא במשהו, כלומר, באמונה אסור שתתפוס מקום שום מציאות חוץ מהקב"ה, אפילו בדקות שבדקות5. ולכן כך הוא גם בצד החיובי: גם למצוות חלה, נקודת האמונה, אין שיעור. כלומר, אין לה שיעור בכמות, אך זוהי ,,חלה", חשיבות באיכות - נקודת האמונה מצד עצם הנפש אינה מוגבלת באיכות בשום הגבלה.

,אבל חכמים נתנו שיעור", כאשר יורדת האמונה לחכמה ולשכל שבנפש - ,חכמים" - הרי בדיוק כשם שבעבודה זרה יש שיעור מסויים עד כמה הוא טועה במציאות העבודה זרה, כך צריך להיות גם במצוות חלה - ביטול ושלילת העבודה זרה בשכל האדם - להיתפס בשיעור מסויים.

וכיוון שענין העבודה זרה, שאותו באה למנוע מצוות חלה אינו מכוון רק לעבודה זרה כפשוטה ח"ו, כדלעיל, אלא גם לכך שתיתכן במחשבתו תפיסת מקום בדקות לדרכי הטבע,

שעקב רגילותו בהם% הוא עלול לחשוב שהם הגורם לפרנסתו - לפיכך יש הבדל בין נחתום לבין בעל בית, כפי שיוסבר להלן.

י. ההבדל בין השיעורים של בעל הבית והנחתום

מבואר בחסידות*, שבעל עסק רואה את ההשגחה הפרטית יותר מיושב אהל: בעל עסק צריך לקיים פעולות שונות כדי להרויח מעסקיו - עליו לקנות סחורה ולמוכרה וכו', וכל זה תלוי בתנאי הזמן והמקום, בעליית השערים בירידת השערים, שבהם רואים לעתים קרובות בגלוי כיצד מביא מסבב הסיבות את ההצלחה במסחרו - ולכן בעל העסק מבחין בהשגחה פרטית לעתים קרובות יותר מאשר יושב אהל, שעיקר פרנסתו קצובה, מן המוכן וכו'.

זהו ההבדל בין בעל הבית לבין נחתום: בעלת הבית, שעיקר קיום מצוות חלה ניתן לה%, אופה חלה ולחם לביתה, ובדרך-כלל אין היא מעורה