57

ד. לדעת הרמב"ם אין מחלוקת ,,משולשת"

ויש לומר שלדעת הרמב"ם אין מחלוקת ,,משולשת" בענין הקינוי (אם הוא אסור, רשות, או חובה), כי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, בברייתא, אינם חולקים על דעת המשנה ש,אסור לקנאות":.

דבר זה מובן מכך, שהגמרא איננה מביאה את הברייתא מיד לאחר קובעה ש,קסבר תנא דידן (=דעת משנתינו) אסור לקנאות", כדרך שהיא מביאה? את הדעות של רבי אליעזר ורבי יהושע במשנה ש,מקנא לה עלדפי שנים", ואומרת ,מתניתין דלא כי האי תנא (=דעת המשנה אינה כדעת תנא זה) .. רבי יוסי ברבי יהודה .. מקנא על-פי עד אחד או על-פי עצמו", ואפילו אינה מביאה ואת בקשר לדעה של ,תנא דידן" ש,אסור לקנאות";

ברייתא זו מובאת בגמרא:י רק כהוכחה לכך שהנאמר בתנא דבי רבי ישמעאל, ש,אין אדם מקנא לאשתו

אלא-אם-כן נכנס בו רוח" הוא כדעת האומר ,רוח טהרה" (כי ,אי אמרת רוח טומאה, רשות וחובה לעיולי אינש רוח טומאה בנפשיה"? (=אם תאמר רוח טומאה, כיצד ייתכן שרשות וחובה לאדם להכניס רוח טומאה בנפשו?).

אלא, במשנה ובברייתא מדובר על שני מקרים שנים זה מזה, כמוסבר

להלן. ישנם שני אופנים של קינוי5:

א) קינוי לגבי אשה בלתי צנועה, שהוא הקדמה לענין של הסתתרותה עם אדם אחר: כאשר, כלשון הירושלמי שלעיל, ,מצא בה דברים כאורין" והבעל חושד באשתו בדבר עבירה, הוא מקנא לאשתו כדי שיוכל אחר-כך לברר (אם לא תישמע להתראה, ותיסתר עם אדם אחר) אם נטמאה או לאו.

ב) קינוי לגבי אשה כשרה, כדברי הרמב"ם':, שהקינוי צריך להעשות ,בנחת בדרך טהרה ואזהרה כדי להדריכה .. ולהסיר המכשול, וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ובניו ובני ביתו ומזהירן ופוקד דרכיהן תמיד... הרי זה חוטא". מכך מובן, שחובת קינוי אינה קשורה בחשד הבעל על אשתו בדבר עבירה וכדומה, או בכך שראה בה ,דברים כאורין", אלא זהו פרט בענין הכללי של הדרכת האשה, בדיוק כשם