499

במענה למכתביו, בם שואל בקשר לענין השידוך שהיתה סברא-דרישה בנוגע לנגיעה בזקן. וכו

מובן ופשוט, אשר ענין שידוך צ"ל מיוסד על רצון טוב והחלטה תקיפה לעזור זל"ז, בכל הענינים, ועאכו"כ בעניני יהדות תורה ומצותי', שהם היסוד לאושר איש ואשה הישראלים, בזה ובבא.

מובן ופשוט, שהצנור וכלי לקבלת ברכת השם בהמצטרך לבני ישראל היא הנהגה בחיי היום יומים ע"פ התורה ועניני', שמזה מובן שכשצריכים וזקוקים לברכה מיוחדה, צ"ל התחזקות והידור בהנהגה זו.

מכל הנ"ל מובן, שאפילו לדעת אלו הסוברים, שאי נגיעה בזקן הידור מצוה הוא, ח"ו לעשות האמור כשזקוקים לברכה מיוחדה מנותן התורה ומצַוה המצוה, ועאכו"כ -- כשמניחים היסוד לבנין עדי עד, נשואין.

פשוט בהחלט -- שלדעת הפוסקים שאי נגיעה בזקן, ציווי תורתנו הוא אלו שנהגו ע"פ פוסקים אלו משך כמה שנים, הרי ח"ו וח"ו לשנות הנהגה אפילו בזמן רגיל (ועאכו"כ בזמן כהנ"ל).

כאמור לעיל, אפילו כשצד אחד חונך על דעת האומרים שאין זה אלא הידור מצוה, הרי מחובתו ראשונה -- לחזק תמיד את הצד השני בהנהגתו הטובה בעניני יהדות אפילו בהידור, ועאכו"כ באם הצד השני נהג בזה כמה שנים ועאכו"כ באם לדעת הצד השני ה"ז ציווי ומצוה ולא רק הידור.

מובן שכל האמור בנוגע לנגיעה בזקן, יש דוגמתו בכו"כ מצות התורה ועד לענינים בהנהגה יום יומית. ולכן קודם שנכנסים לגמר השידוך, צריכים לברר בהחלט גמור, העמדה בנקודה האמורה: האם יכולים לוותר על דעת עצמו, באם לצד השני יש בזה ענין הידור מצוה. ובחיים משותפים צ"ל הוויתור לא מפני שכיון שאין ברירה הרי מוכרחים לעשות הדבר, ועושים זה מתוך רגש של המתרמרות והתנגדות וכו' וכו' -- כי אם שמוותרים מתוך רצון וחפץ טוב ושמחה וטוב לבב דוקא, וכנ"ל הדבר אמור לא רק בנדון דנגיעה בזקן כ"א בנוגע לכל מצות התורה וההידור בהם, שבעיות כהאמורה עלולות להתהוות לעתים קרובות, והפתרון מוכרח שיהי' מתוך קירוב הדעת מתוך שמחה וטוב לבב שעיקר הוא בכל האמור.

מכל הכתוב מובנת דעתי בנוגע לשאלתם, שעליהם להעריך עצמם בשימת לב מיוחדה: האם מוכנים לוויתור כהאמור, שכיוונו -- ככתוב -- הוא תמיד לצד אחד, לשימת לב יותר ולדיוק בקיום המצות יותר ולהידור יותר. ובהתאם לתוצאות הערכה האמורה -- יחליטו את אשר לפניהם.