353

האופנים הנ"ל (ובפרט בזמן שנקבע ללימוד פרקי אבות, שאז ניתנו כוחות מיוחדים לקיים בהצלחה את כל ההוראות (של מילי דחסידותא) שנכתבו בפרקי אבות); וכאשר יעריך וימדוד היטב את הזמן שברשותו, יראה שאפשר לחלק את הזמן באופן שיספיק לעסוק בכל אחד משלושת ההוראות הנ"ל'ל.

ח. בכל ההוראות - תכלית בשלעצמן

ויש לבאר בעומק ובפנימיות יותר את השייכות של שלושת ההוראות הנ"ל לבעל המאמר, ,,שמאי".

ובהקדים, כי בשלושת ההוראות קיים מכנה משותף:

בענין הראשון שעיקר ה,קבע" צריך להיות בתורה ובאופן של ,אמור מעט" - כלומר לימוד ,לשמה" ולא לשם פסיקת הלכה - מתבטא הרעיון שלימוד התורה שלו אינו כאמצעי לענין נוסף, אפילו לא לצורך קיום המצוות, כי אם רק בשביל התורהל.

וכך גם בהוראה השניה ,ועשה הרבה", אשר גם בשעה שתורתו ,,קבע" ,אמור מעט" עליו להרבות בקיום המצוות (כדברי רז"ל*, שיש להשמר

ממצב של ,כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו"): ברור. הרי, שהעבודה של גמ"ח וכללות קיום המצוות בבחינת ,,מעט"ל - בשביל ההכרח - נדרשת גם מיושב אוהל, כמו מצוות שהזמן גרמא: אכילת מצה וכו', או כדי שהתורה תהיה כדבעיל*.

- אך ההוראה וההנהגה ,ועשה הרבה", מוכיחה כי קיום המצוות שלו אינו בשביל לימוד התורה והצלחה בו, כי אם, שקיום המצוות שלו הוא רק מצד ,אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" (אפילו לא כסגולה שתורתו (שהיא ה,,קבע") תהיה בבחינת ,יש לו" - שיהיה לה קיום).

ובדומה לכך בהוראה השלישית ,הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", המתייחסת כאמור, גם לאחד שלא תצמח ממנו כל תועלת עבורו, אפילו לא אפשרות לקיים מצות גמ"ח, משום שהלה אינו זקוק לשום טובה ממנו (וכלשון ,כל האדם") -

כי במקרה שהזולת כן זקוק לאיזו טובה (ולו לעודדו מנמיכות רוחו עלידי עצם קבלתו בסבר פנים יפות, וכיוצא בזה), יתכן והאדם יעשה זאת בשביל תועלתו הפרטית, שהוא מקיים על ידו מצוה של גמ"ח וכו',

יוצא איפוא, שההוראה היא לקבל כל יהודי בסבר פנים יפות - רק משום שכך היא מידת חסידותל.