308

עם יהודים אחרים, אין די לו לחשוב על"כך כאשר הוא צריך מיד להתעסק למעשה עם הזולת, כי אז, בהיותו שרוי בתמידות בעבודה של לימוד, יתכן, שהוא לא וכל לשכנע את עצמו להתנתק מן הלימוד ולהתעסק עם אנשים שהם בדרגה נמוכה יותר מ,,תורתו אומנותו".

לפיכך צריך לימוד התורה עצמו להיות חדור בכוונה, שתכלית הלימוד היא השפעה על העולם, ויישום סוג העבודה של תורתו אומנותו גם אצל אחרים.

[בדומה למוסבר* על מעלתו המיוחדת של רבי עקיבא, אשר ,נכנס בשלום ויצא בשלום"י, שלא כאחרים אשר ,נכנסו לפרדס" ולא יצאו בשלום", אשר הוא ,,יצא בשלום" מפני ש,נכנס בשלום": כניסתו לפרדס - ,רצוא", יציאתו מן העולם - היתה ,בשלום", בכוונה להגיע אל ה,שוב" לתוך העולם, ולכן - ,,ויצא בשלום"].

לפי"זה אפשר להסביר את דברי ה,,ירושלמי" (לגבי הפסקת לימוד התורה, ואפילו מי ש,תורתו אומנותו" למען עשיית מצוה) - ,ולא מודה רשב"י שמפסיקין... (ובהמשך) ולית ליה לרשב"י הלמד על מנת לעשות...". ויש להסביר, שאין כוונת הדברים, שיש להפסיק לעשיית סוכה

בהר - ל"ג בעומר

רק למעשה בלבד, או שרק תכלית הלימוד מתממשת ב לעשות" בפועל, אלא יותר מכך: ה,למד" עצמו הוא ,על מנת לעשות". כבר בעצם הלימוד צריך להיות מורגש שכוונת הלימוד הוא ,,לעשות", ואילולא כן יהיה בלתי אפשרי, בעת הצורך להפסיק את הלימוד.

ז' לימוד לשם מעשה אפשרי על-ידי התעלות על המגבלות אבל אפשר לשאול: כאשר הלימוד איננו באופן של תורתו אומנותו, כאשר אין מנותקים לגמרי מעניני העולם, אפשר להבין שיתכן לחשוב בעת הלימוד עצמו אודות הירידה לעולם, אל הזולת.

אבל כאשר מדובר אודות מי שתורתו אומנותו, כיצד ייתכן שבזמן לימוד כזה, הוא יוכל לחשוב על ההתעסקות עם מי ששקוע ב,ואספת דגנך"* - הרי זאת סתירה?

ההסבר לכך הוא'*: הכיוונים של ,רצוא" (=יציאה מן העולם) ו,שוב" (=התישבות בתוך העולם) נראים הפוכים רק מצד הגבלות הנבראים וסדר ההשתלשלות, ואילו כאשר יהודי מתעלה עלדפני ההגבלות, כאשר הוא מתבטל כלפי רצון ה' ומבצע את כל