230

6 לקוטי על צרכי ציבור ועל עניני ההקדשות" שזהו ענין הכלאים ברוחניות (ב,,שנה") - מניעת ה,עירוב" של הכחות שניתנו ל,צרכי ציבור" ול,הקדשות" משנה לשנה.

לאחר מכן הוא גם מסיים את הפרק (ונעוץ תחילתן בסופן) בנקודה זו כפי שהיא משתקפת אצל כל אחד בפרט (ב,נפש") בענין של ערכין וחרמין - לא לערב את הממון השייך לו עם הממון שהוא חייב לתת (שהוא פקדון ואינו שלו),

ומן הכלאים שבעבודת האדם ברוחניות נובעות בהנהגת העולם הלכות כלאים כפשוטן,

אך מכך אפשר להגיע לידי טעות, כטענת טורנוסרופוס הרשע", שכיון שהקדושדברוך-הוא נתן לו ממון ונכסים, ועשה אדם אחר לעני, הרי אין הוא צריך לתת צדקה, כי הכל שלו ואסור לו לבלבל זאת עלדידי נתינה לאחר ( - כלאים). לכן ממשיך הרמב"ם מיד לאחר הלכות כלאים בהלכות מתנות עניים: החובה לתת לעני את החלק השייך לו.

₪ ההסבר להבדל בין הסדר במשנה וברמב"ס

בכך יובן גם הטעם להבדל בין סדר התורה (והמשנה) - קודם פאה ואחר-כך כלאים, לבין סדר הרמב"ם - תחילה הלכות כלאים ואחר-כך הלכות מתנות עניים.

קדושים :

במתנות = עניים מודגש שצריך לתת לעני חלק מן הממון בלבד, והרוב נשאר לבעל-הבית: פאה - בסוף* שדהו*, לקט - יותר משני שבלים כבר אינו לקט%, וכך הלאה בשאר מתנות העניים. זהו הענין של שלילת כלאים ברוחניות, כפי שנתבאר לעיל בהרחבה, שלא לערב את החלק השייך לבעל-הבית

₪ לקה של העני - ומכך משתלשל איסור כלאים בגשמיות, כדלעיל.

לפיכך כתוב בתורה קודם ,לא תכלה פאת שדך..." ורק לאחר מכן ,שדך לא תזרע כלאים...", וכך גם במשנה.

לעומת זאת ברמב"ם כבר הוזכר ענין זה של מתנות עניים, שאסור לתת ,כל אשר לו" (שממנו נובע איסור