73

8 לקוטי בדומה לדברי חז"ל*: ,כלי ריקן מחזיק"].

אך לאחר מכן צריך התלמיד להשתדל לקלוט את הרעיון, ולכך עליו להשתמש בשכלו שלו.

[יחד עם זאת שדוקא ,כלי ריקן מחזיק" - הרי צריך הוא להיות ,כלי" שלם, ללא נקב המבטל את ענינו'?. ולפיכך אין די בהתבטלות, ויש צורך בהכנה מתאימה לקליטת הרעיון, באמצעות כלי מקבל ומחזיק].

מטרת הלימוד היא, שבסופו של דבר יגיע התלמיד למצב של ,קאי (איניש) אדעתי' דרבי'" (=אדם עומד על דעת רבו)':. אמנם במצבו העכשווי אין התלמיד מסוגל להגיע ל,דעתי' דרבי"2

- לכן על הרב ,,לצמצם" את הרעיון בהתאם לשכלו של התלמיד (כך שעומקו של הרעיון יהיה טמון בהעלם ברעיון הפשוט, ה,מצומצם")? -

אך יחד עם זאת צריך התלמיד לפעול בכיוון של השתחררות ממגבלות שכלו שלו, והתעלות שכלו לדרגת שכלו של הרב. באמצעות זאת הוא יוכל בסופו של דבר להיות ,קאי... אדעתי' דרבי'", שהוא שכל נעלה יותר.

חג הפסח א

ד. הקושי לגבי סדרםס של שלבי הלימוד הנ"ל, וההסבר על:ו על הסדר שצויין לעיל בין חלקי הלימוד - תחילה ,שפתותיו נוטפות מר" (התבטלות עצמית), ואחרכך הכנה להיות כלי (מציאות עצמית),

מתעורר, לכאורה, קושי:

הגמרא אומרת ש,רבה" מקמי דפתה לה לרבנן אמר מלתא דבדיחותא ובדחי רבנן (=רבה - לפני שהתחיל לימודו לחכמים אמר דבר של שמחה, והחכמים בדחו, שמחו) לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא (=לבסוף ישב באימה ופתח בלימוד). מכאן נראה שתחלה יש ליצור את השלב של ,נפתח לבם", הכנת ה,כלי" הראוי להבנת ה,שמעתתא", ורק אחר-כך ,יתיב באימתא" (יראה וביטול)?

ההסבר על כך הוא: ,מלתא דבדיחותא" אשר ,מקמי דפתח להו לרבנן", הוא רק הכנה כללית ללימוד. אין זה חלק מן הלימוד עצמו.

במילים אחרות: ,,מלתא דבדיחותא" לא נועדה להכין אותו לקליטת הרעיון השכלי, אלא לעורר אצלו את הרצון הכללי לקבל, ששכלו יהי בכלל בהלך רוח של ,קבלה"??.