7

ובהכרת מעלת עצמו, לא תתערב כל הרגשת קיום עצמו - ולשם כך אין די בהכרה רגילה של שפלות עצמו, אלא יש צורך בקצה ההפכל* - ענווה והתבטלות מוחלטים:

וההוכחה לענווה האמיתית היא כאשר אין מחפשים רק את ה,לא" שבו עצמו, אלא מחפשים את יתרונותיו של הזולת.

וכפי שרואים במציאות: יש אנשים, המפתחים בעצמם את ענין ההתבטלות העצמית, ומוכנים לסבול אפילו שהזולת יבטלם, אך תוך כדי כך מתגנבת לתוכם המחשבה: אמנם אני כלל אינני מציאות עצמית, אך האחר הוא עוד פחות ממני...

הידיעה כיצד להגיע להכרה שהוא עצמו איננו כלום, והאחר הוא מציאות, דורשת סדר עבודה רוחנית מיוחדת, דרגה נעלית של התבטלות עצמית.

גודל ענוותנותו של משה רכנו מתבטא גם בכך שהוא תיקן את חטא עץ הדעת [כידוע, שבמתן תורה - כשמשה קיבל תורה מסיניי* - פסקה זוהמתן מחטא עץ הדעת'*]. הוא לא

ויקרא א

היה עניו באופן הרגיל, אלא בקיצוניות מיוחדת - ,,עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"* - הוא השווה את עצמו לכל יהודי תוך מחשבה ש,אם לאחר היו המעלות .. שלו .. היה ודאי טוב יותר ממנו".

2 ההוראה לפועל

זהו גם אחת ההוראות למעשה שיש ללמוד מן הסיפור:

מצד אחד יש לדעת שלכל יהודי יש בירושה מעלות נפלאות, והוא צריך להכיר בערך עצמו. כאשר הדבר נוגע למצווה וכדומה, וידע אינש בנפשיה מעמדו ומצבו הרוחני, הוא טוען: מי אני ומה אני שאקבל על עצמי דבר שבקדושה? אומרים לו: אצלך קיימת עכשיו בחינת אדם הראשון, כפי שהיה לפני החטא, ולפיכך: ללא קשר למה שהתרחש אצלך עד עתה - עכשיו אתה צריך להתנהג כאילו אתה נעלה לגמרי מענין החטאים.

אך מצד שני יש לזכור שכל המעלות הנפלאות הן מתנה, ונכון הוא, שאם כל המעלות הללו היו לאחר, הוא היה טוב יותר ממך - וכתוצאה מכך לא תגרום ההכרה במעלת עצמו להרגשת גאווה וכדומה, ואדרבה - תביא אותו להרגשה של ,שפל בעיני עצמו".