573

והוא דלא כר"א בחור וכו' דרצו לומר שנתקנו הטעמים והנקודות לאחר זמן, וכבר באה השקו"ט בזה באריכות בכמה ספרים (עייג"כ פקועת שדה לבעהמ"ס שדי חמד*) אבל לאחר נתגלה ספר הזהר ותקוני זהר -- הרי כל המאמין בהכתוב בהם במילא יאמין דהנקודות והטעמים מפי הגבורה ניתנו. וראה ג*כ לקוטי תורה דיה שיר השירים ספ"ב, ושם נסמן.

ב) הטעמים ניתנו כדי שינגנו בהם את התיבות, ובלשון הזהר (ח"א טו, ב) גופא אתוון ורוחא נקודי כולהו נטלו במטלניהון בתר תנועי (נ"א: טעמי) וקיימי בקיומייהו, כד נגונא דטעמי נטיל נטלי אתוון ונקודי אבתרייהו כד איהו פסיק איהו לא נטלין וקיימי בקיומייהו, עכ"ל. וראה ג"כ עד"ז בתקוני זהר בהקדמה (ח, א) ובכ"מ.

ג) לכאורה ע"פ הנ"ל אינו מובן מה שבכ"מ אין הטעמים מתאימים לפשט הכתובים, וכמו שהקשה במכתבו,

וי"יל בכמה אופנים: א) אין אנחנו יודעים על בורים חוקי הטעמים וענינם, ורוב המכריע (ואולי כולם) של חוקי הטעמים המובאים בספרים אינם אלא מעשה בנ"א שערכו חוקים אלו בתור נסיון להביא סדר הטעמים בתנ"ך וכשיש סתירה בין חוקי הטעמים ופשט הכתובים -- אפשר שלפעמים נתנו דין הבכורה לטעמים. ב) ע"ד הנ"ל יש להביא בחשבון חוקי נעימת הקול אורך הנשימה וכיו"ב. ג) כמו שהכתיב מרמז לפי' שלמעלה מהפשט והבנה נגלית (ראה אגה"ק סי' י"ט) כן אפ"ל שבכ"מ מרמזים הטעמים ג"כ לפ" כאלו אלא שהכתיב אינו אלא בכתב ולא בקריאה משא'"כ הטעמים, וג'ז מובן להיות נגינה בכלל מקושרת יותר עם פנימיות הנפש שלמעלה מהשכל והבנה ועיין בלקו"ת שם.

ד) ע"פ הנ"ל צע"ג מרז"ל (יומא נב, א) חמשה מקראות אין להם הכרע, ובב"ר פ"ע ובירושי (עיז פ"ב ה"ז) הוסיפו עוד אחד. -- אבל כבר עמדו ע"ז בראשונים ותירצו: א) דאיברא הוכרעו המקראות ע"י פיסוק הטעמים שהחזיר עזרא (ריטב"א יומא שם רא"ש בתוספות יד מלאכי חדא"ג מהרש"*א) ב) דיש פלוגתא בהטעמים דמקראות הנ"ל, ולכן אין להם הכרע (ב"י בשו"ת אבקת רוכל סו"ס ד') וראה בכ"ז שדי חמד כללים ח' כ"ח. ועיין שערי אפרים ש"ג סט"ו.

המורם מכהנ"ל דפשוט שיש לקרות מקרא בטעמיו, ואין לשנות ולקבוע טעמים מדילי' ח"ו, ועיין שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע

דכ"ח שבט תרצ"ו אות ה' עד כמה הקפידו בזה... (ממכתב י"ט תמוז תעי"א)