535

להתפרנט ממלאכה אחרת ומניח מלאכתו מלהתפרנס בה ומתפרנס מלימוד התורה ה"ז מותר, ואי"ז קרדום לחפור בה לצורכו, שאדרבא הוא מניח את מלאכתו שהי' יכול להתפרנס ממנה ועוסק בתורה כדי שלא יבטל מת"ת, נמצא שלומד לשמה ולצרכה.

ולכאורה ההיתר ע"ז יש לבאר בב' סברות: א) כנ"ל. ב) החילוק בין לכתחילה לדיעבד, דלכתחילה בודאי אסור ללמוד כדי להתפרנס אבל בדיעבד אם למד בהיתר, לשמה, אח"כ אין לו ברירה כי מוכרח לפרנסה, אז אינו מחויב ללמוד עתה אומנות, כיוז שיכול להתפרנס תיכף מהתורה שלמדה בהיתר"י. וע"ד דוגמא כמו שאסור לצאת בספינה או בשיירא כשיגרום לחילול שבת, אבל אם יצא מקודם בהיתר, אז מותר להמשיך ללכת עם הספינה והשיירא, מכיון שיצא בהיתר ואח"כ הרי פיקוח נפש דוחה שבת!, וכ"ה בענין הנ"ל.

והנה בגמ' ברכות:י אי' פלוגתא בין ר' ישמעאל ורשב"י, שרי ישמעאל אומר שצריך לחרוש בשעת חרישה ולקצור בשעת קצירה כו' ור"ש אומר א"כ תורה מה תהא עלי' אלא יעסוק בתורה ומלאכתו נעשית ע"י אחרים, וסיימו בגמ' הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, היינו שזהו דרך רק ליחידי סגולה כמו רשב"י ור"ע כמבואר במס' נדרים: וכיו"ב.

והנה לפי"ז הרי יש ג' אופנים בלימוד התורה: א) כדי להתפרנס ממנה, שזה אסור. ב) לימוד לשמה, אך אח"כ אם לא יהיי לו במה להתפרנס יתפרנס ממנה, שזה מותר. ג) לעשות תורתו קבע ומלאכתו נעשית ע"י אחרים בדרך נס, שזהו הדרך ליחידי סגולה.

ד. ובזה יובן המאמר דר' נהוראי שאומר מניח אני כל אומנות שבעולם כו', ואף שחייב אדם ללמד את בנו אומנות כנ"ל, אלא הפי' בזה הוא שיתפרנס באחד מאופני ההיתר הנ"ל: מהתורה גופא באופן של היתר כמ"ש אדמו"ר הזקן, או שתהי' מלאכתו נעשית ע"י אחרים.

ובזה יובן דיוק הלשון ואיני מלמד את בני אלא תורה, דלכאו' הי' צ"ל ואיני לומד אלא תורה, ומהו הדיוק בני דוקא? (ועפ"י פשוט אפ"ל שזהו מפני שכן הוא לשון הבבות שקדמו למאמר ר"נ, ובהן נאמר מלמד את בני, מפני התחלת המשנה: ולא ילמד אדם את בנו אומנות נשים, ובההתחלה הוא בדיוק, כי לעצמו מותר, ודוקא לבנו שחובת לימודו על האב, היינו בעודנו קטן, ובמילא קאי כשהוא רווק, אסור. ולכן מסיים במשנה בכל הבבות שאח'"כ ג"כ בענין בנו). והענין בזה הוא, כי בודאי לעצמו אסור לומר כן