386

בספר המצוות את שני הפסוקים הנ"ל - כי מכל אחד מהם נלמדת משמעות אחרת של מצות נתינת מחצית השקל: מן הפסוק ,ונתנו איש כופר נפשו" לומדים, שנתינת מחצית השקל היא כפרה כקרבן; ומן הפסוק ,זה יתנו", לשון המראה על נתינה של דבר אחד, שאינו ניתן כסכום וצירוף של עשר גרה (נפרדים), ויש לתתם בפעם אחת, כמחצית שקל אחת, (כלשון הגאון הרוגוצ'בייי) - ,שיעור העצמיי", ולא ,שיעור מצטרף".

מכך נלמדים שני הדינים: אחד בקשר לנתינה שעלדידי הגברא, ואחד בקשר ל,,חפצא" של מחצית השקל: מן הפסוק ,ונתנו איש כופר נפשו" לומדים" את ההלכה בקשר לגברא,

8) צפע"נ הלכות תשובה פ"ב ה"ב. ומציין ,,עי' מש"כ פ"א מהל' שקלים". וראה בהנסמן בהערה ₪

9) בקרית ספר ריש הלכות שקלים: ואינו נותנו מעט אלא כולו כאחד בפעם אחד דכתיב לא ימעיט ממחצית השקל דאי למימר שיתן חצי שקל הוה סגי לכתוב יתן חצי שקל וקאמר לא ימעיט דרוצה לומר אפילו בנתינה לא ימעיט ממחצית שקל (וראה עד"ז נחל קדומים להחיד"א פרשתנו עה"פ).

אבל אף שהרמב"ם ריש הלכות שקלים הביא הכתוב ,,העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט גו'" הרי הביאו ע"ז ד,,אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ושואל מאחרים כו'". ולא מצינו שיביא הכתוב לעצם חיוב המצוה.

ועוד: לדעתו הרי"ז רק דין פרטי בנתינה דלא ימעיט ומזה שהרמב"ם כתבו תיכף בהלכה א' משמע שזהו מעצם גדר המצוה. וי"ל דנפק"מ גם בפועל אם קיים המצוה אלא שחסר פרט זה, או שלא קיים המצוה כלל. וראה רי"ט אלגזי הלכות בכורות פ"ח אות פא בסופו. רי"פ פערלא לרס"ג מ"ע ז (צב, ג). עשה כ' (קמח, ג ואילך). ועוד.

תשא א

שהוא צריך ליתנו בבת-אחת, ולא לחצאין*, כדלעיל; ומן הפסוק ,זה יתנו" לומדים את ההלכה לגבי ה,חפצא", הדבר הניתן, שהחובה היא לתת דוקא ,זה" - את המציאות!* של מחצית השקל ממש - מטבע של מחצית השקל??, ולא כסף בשוויו או במשקלו.

[ויש לומר, שדברים אלו מודגשים בשני הבטויים שברמב"ם ,נותנו: א) כולו כאחת ב) בפעם אחת"י5].

0 ואף שזה נכלל כבר בהלימוד ד,זה יתנו", דמכיון שצריך ליתן מטבע כסף הרי בדרך ממילא אא"פ להיות נתינה לחצאין (ולהעיר שבמנין המצות וכן בפיה"מ שקלים הביא רק הכתוב זה יתנו, כנ"ל הערה 33), י"ל דממעט נתינת חתיכות מטבע זה עד שיצטרפו למטבע שלם. או - מכיון שהרמב"ם הביא גם הפסוק ,ונתנו איש כופר נפשו" להודיע (גם) גדר מצות נתינת מחצית השקל דהגברא, שהוא כופר נפשו, הרי נמצא דכאשר נותנו בפעמים רבות חסר לא רק בקיום ,זה יתנו" (דהחפצא), אלא גם בהקיום ד,,יתנו איש כופר נפשו" - הנתינה דהגברא.

1) ראה צפע"נ מהד"ת ב, ג. ע, ג.

2) וזה שמצינו לדעת הרמב"ם (רפ"ג דהלי שקלים) דשנים נותנין שקל אחד על שניהם, הרי א) כתב ,שנים שנתנו על שניהם חייבין בקלבון" ולא כ' ,שנים נותנין שקל על שניהם"*. ב) ועיקר: י"ל ד(לדעת הרמב"ם) גם אז נחשב שכ"א נתן מטבע מחצית השקל, וזהו הטעם לחיוב נתינת ,,קלבון", דלפי שחייבין ליתן מטבע מחצית השקל כסף, לכן כשנותן שקל (על שניהם), בכדי שיקיים מצות נתינת מחצית השקל צריכין (השולחני או הגזבר המקבל) להחליף השקל על ב' חצאי שקלים וזה ניתן להקדש (שרק אז נחשב נתינתו לקיים המצוה. ד,זה יתנו") וממילא חייבין ב',קלבון". וראה רמב"ם שם ה"ו.

3 וצע"ק אריכות לשון הרמב"ם שם בהשלילה