338

,ונשמע קולו..."* - כי הוא צריך ,להכניס עמו" את כל ישראל ,אל הקודש", ועבודתם של כל ישראל היא בקול רעש וכו'. דבר זה נרמז בכך שהפעמונים היו בשולי המעיל, כלומר, הענין של ,,ונשמע קולו" קשור לדרגות הנמוכות* של ישראל, שעבודתם היא עבודת ריחוק מן הרע והמציאות העצמית.

ולפיכך קיימת האזהרה ,ונשמע קולו... ולא ימות", שבכך תלויה החיות הכללית של הכהן הגדול: אם אין אצלו ענין של ,ונשמע קולו", אם אין הוא רוצה לכלול בעבודתו את עבודת אותם יהודים* שהם בבחינת ,,שולי המעיל" - ואפילו אם זה מפני שברצונו לעבוד בדרגה נעלית יותר של ,קול דממה דקה" - הרי מציאותו ועבודתו בטלות. כי שלמות כלל ישראל תלויה בעבודת כל שישים רבוא ישראל"*:, מ,ראשיכם שבטיכם"... ועד ,חוטב עציך ושואב מימיך".

תצוח ג

ה. בכל השנה - רעש, ביוהב"8 - בדממה

אך זאת רק בעבודת הכהן הגדול במשך השנה כולה, כאשר עבודתו היא רק ב,קודש" - שם יש מקום להבדלי הדרגות בין ישראל, = מ,ראשיכם שבטיכם" ועד ,חוטב עציך ושואב מימיך" - ולכן ,ונשמע" - העבודה נעשית ברעש.

ואילו עבודת הכהן הגדול ביום הכפורים בקודש-הקדשים אינה נעשית ברעש"י, כי אז'י ישראל הם כמלאכיםי, ומתגלה ההתקשרות העצמותית שבין כל ישראל לקדוש-ברוך-הוא***, וכיוון שכל יהודי, ואפילו ,,שולי המעיל", שרויים אז בשיא הקרבה וההתאחדות עם אלקות - ,יחידה ליחדך" - הרי גם כניסתם לקודש-הקדשים, על ידי הכהן הגדול, איננה כרחוק שנעשה קרוב (ברעש), אלא מתוך התבטלות מוחלטת, בקול דממה דקה.

,תפוח"

לפי כל האמור לעיל מובן גם ההבדל בין שיטת הרמב"ן, ש"אם לנוי... " יעשם