220

החפץ, אם לאו, שהרי הוא אינו מצווה ועושה*.

והנה, מוצאים בגמרא?: ,אמר רב יוסף: מריש הוה אמינא, מאן דאמר ,הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצוות" קא עבדינא יומא טבא לרבנן מאי טעמא, דלא מפקדינא וקא עבדינא מצוות, והשתא דשמעית להא דרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: ,,גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", מאן דאמר לי: אין הלכה כרבי יהודה, עבדינא יומא טבא לרבנן, מאי טעמא, דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי" (= אמר רב יוסף: בתחילה הייתי אומר, שמי שיאמר לי שהלכה כרבי יהודה אשר אמר ,סומא פטור מן המצוות", אעשה יום טוב לחכמים, כי איני מצווה במצוות ואני מקיימן. ועתה, כאשר שמעתי את דברי רבי חנינא, שאמר ,גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", אם יבוא מישהו ויאמר. לי: אין הלכה כרבי יהודה, אעשה יוםדטוב לחכמים, כי כאשר אני מצווה יש לי יותר שכר).

ממאמר. זה מובן (א) שרב יוסף הסתפק אם הלכה כחכמים, שסומא חייב במצוות, או כרבי יהודה, שהוא פטור מכל המצוות. (ב) מפשטות הלשון ,כאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה... עבידנא.... דלא מפקדינא וקא עבידנא" נראה, שרב יוסף סובר, שלדעת רבי

יתרוג שיחות -

יהודה אין הוא מחוייב כלל במצוות, אפילו לא מדרבנן, ולכן מובנת שמחתו הגדולה לו היתה הלכה כרבי יהודה5.

לפי זה מובן מדוע דוקא רב יוסף אמר ,אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", ואת החידוש שבדבר זה:

התוצאה של ,האי יומא", שישראל נתקדשו בקדושת הגוף ונתחדשה מציאות של חפצא דמצוה, מפני ציווי הקדוש-ברוך-הוא, היתה שגם כאשר סומא, כרב יוסף, לומד תורה נגרם שינוי בחפצא, וכך גם כאשר הוא מקיים מצוות, למרות שאין הוא מצווה. כיוון שלאחר מתן תורה זהו מעשה מצוה%.