181

(באמצעות ה,כלי" - ה,חפצים"), לא לפי דרכי הטבע, אז גם עסקיו בששת ימות החול יהיו מתוך הכרה שהפרנסה שהוא מקבל על-ידי יגיעתו ועשייתו היא, לאמיתו של דבר, ענין של ,אני פורע" הקב"ה ממציא לו (בדרך מציאה) את פרנסתו באופן שלמעלה מדרך הטבע, אלא שהברכה שלמעלה מהטבע מכוסה בלבוש של טבעלל.

פירוש הזהר על הפסוק ,אל "ותר ממנו עד בוקר"

על הפסוק ,אל יותר ממנו עד בוקר", משתמע מדברי הזוהר*, שכל ששת ימי השבוע מתברכים מן המן של שבת ,בגין דלא יהיב ולא יוזיף יומא דא לחברי" (= בגלל שלא נתן ולא הותיר יום אחד למשנהו).

לכאורה, תמוה: מהו הקשר בין שני הענינים, שמכיון שברכת המן היא בשבת, לכן אסור להותיר מיום אחד למשנהן57?

התשובה לשאלה זו ברורה לפי המוסבר לעיל: העובדה שהברכה מלמעלה על הורדת המן נעשית בשבת, היא מפני שענינו של המן הוא השפעה מאת הקב"ה שאיננה מלובשת

בכלים ולבושים של הטבע, בדיוק כפי שזהו ענינה של השבת, כפי שהוסבר בהרחבה, ולכן גם זמנו של המן למעלה הוא בשבת, כפשוטו. ולפיכך צריך להיות מצב דומה גם כאשר השפעת המן יורדת למטה: בירידת השפע הזה אין לערב חישובים של

בניזאדם לפי הטבע, חישובים המתבטאים גם בכך שמותירים מיום אחד למשנהו.

יא בשבת עצמה, ובמן במקורו האמיתי, אין בלל עירוב של עבודת אדס

למרות כל האמור, היתה הברכה וההשפעה של המן בשבת רק למעלה, ואילו למטה לא ירד המן. כי ענין ה,מטר" (שאינו כ,טל"), שנמצא במן, שהוא כרוך בעבודת המקבל, (כפי שהובהרו לעיל ההבדלים בין צדיקים לבינונים וכו'), קיים רק כאשר המן ,יורד" מדרגתו למטה, אבל כשהמן הוא ,,במקומו" (בבחי' שבת) הרי הוא מנותק ונעלה לחלוטין מקשר כל שהוא לפעולתו של מקבל.

ובדומה לכך בשבת, כפשוטו: הצורך במשכון כדי שיהיה ,לוו עלי... והאמינו בי ואני פורע" הוא לפני שבת, בשביל צרכי שבת, אבל בשבת עצמה צריך להיות ,כל מלאכתו עשויה" ואפילו ,,שלא להרהר כלל בעסקיו".

לפיכך הענין של ,ולא יצאו בשבת ללקוט" הוא אחת מן ה,מצוות התלויות בו", המבטאות את הטעם והכוונה