106

שההבדל שבין מועד שחיטת הפסח לבין מועד אכילתו אינו ענין כללי באכילת הקדשים, הקיים ממילא גם במצוה זו (בדומה לנאמר לגבי הקרבנות שזמן הקרבתם צריך להיות דוקא ביום** וכדומה), אלא זהו תנאי דוקא במצוה זו - מצוה שחיטת הפסח קשורה בשחיטתה'3 דוקא ,ביום

ליום", הרי מתחילה נאמר שהמצוה היא שנים ליום ואח"כ מפרש זמנם ,את הכבש אחד גו'"). ראה לב שמח בסהמ"צ שורש יא. קנאת סופרים סוף שורש ט' ובמ"ע לט. ביאור הרי"פ מ"ע ג-ד בסופו.

0) רמב"ם רפ"ד מהל' מעה"ק. ומה שפרש"י בנוגע לק"פ (רפ"ו דפסחים - סה, ב) ד"ה שחיטתו וזריקת דמו - ,אי אפשר אלא ביום דכתיב ביום צוותו כו", הוצרך לזה בשביל זריקת דמו שלכן העתיקו בהתחלת פירושו, כי הזמן די"ד בין הערבים נאמר רק ב,,ושחטו אותו". וגם מש"כ (בהעלותך ט, ג) ,בארבעה עשר יום בחודש הזה בין הערבים תעשו אותו", הרי קאי על הנאמר בתורה לפנ"ז. ובתורה מפורש בפרשתנו רק השחיטה. וראה רמב"ן כאן דהכ' בזמן הקרבן קרבן פסח מדובר בזמן שחיטה. ראה בארוכה שאג"א סי' יז ד"ה ועתה אבאר.

1 ועפ"ז מובן בפשטות מה שהרמב"ם הביא דוקא הכ' דפרשתנו ,ושחטו אותו גו'" כמ"ע על שחיטתו, ולא הכ' דבהעלותך (ט, ב) ויעשו בנ"י את הפסח במועדו, כהיראים (שם), כמו שהקשה בברית משה שם, כי דוקא מכתוב דילן - דביחד עם השחיטה נאמר זמנו ולאח"ז נאמר הציווי על אכילתו - ידעינן דמצוה בפ"ע היא וגדרה, משא"כ בפ' בהעלותך שלא מפורש שחיטתו וגם לא נזכר שם בכלל (בנוגע לפ"ר) הציווי על אכילתו (כ"א ציווי בללי ,,ויעשו בנ"י .. תעשו אותו").

אלא שלדעת היראים (והבה"ג) מצות ק"פ של ישראל היא כל מעשה הפסח - שחיטתו זריקת דמו והקטרת אימוריו - כמ"ש שם, ולכן לא הביא הכ' ושחטו כ"א ,ויעשו". ולדעת הרמב"ם המצוה על כ"א מישראל היא שחיטתו, ולכן הביא דוקא הכ' ,ושחטו" (אלא שאם לא גמרו להקריבו לא נתקיים מצות ,,ושחטו" של ישראל, ולא נפטר מחיוב כרת) - וראה הערה שלפנ"ז ובהערה הבאה.

ומה שהקשה ד,ושחטו" לא נאמר בפסח דורות

בא גנ שיחות -

ארבעה עשר בניסן בין הערביים"?,

אלא בפסח מצרים - הרי כו"כ מצות בפסח למדין רק מהנאמר בפרשה זו בנוגע לפסח מצרים. וראה פרשתנו יב, יד (ובמכילתא ופרש"י שם). שם, יז (ובפרש"י). שם, כד"כה. מכילתא ופרש"י עה"פ יב, מז. רמב"ן שם יב, ט. ראב"ע שם יב, מג.

2) ועפ"ז מובן גם מה שבפסח מנה מ"ע דשחיטת הפסח, ולא כבחטאת כו' שמנה המצוה ד(כל) מעשה החטאת כו' (ראה לעיל הערה 23) - כי

[נוסף על הפשוט, שרק השחיטה מפורשת בתורה בק"פ ולא פרטי מעשי הקרבתו כבחטאת כו' שמפורשים פרטי מעשיהם, וע"פ מ"ש הרמב"ם (סהמ"צ שורש ב') דהנלמד בי"ג מדות לא מנה במנין המצות, הרי]

בפסח מצות שחיטתו היא על כ"א מישראל (חובת גברא), כל' הכתוב ,ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל"(ראה מכילתא (הובא ברש"י) עה"פ. קדושין מא, ב. וש"נ. ולהעיר ממשנה פסחים סד, א: שחט ישראל וקבל הכהן כו'. ובפרש"י ושפ"א שם). משא"כ בחטאת כו' שמצוה על הבעלים היא הבאת הקרבן כו' ,,שצונו שיקריב כו'" (סהמ"צ מ"ע סט ואילך), והשחיטה כו ושאר הפרטים נאמרו כפרטים במעשה הקרבתו ולכן נחשב הכל ביחד כמצות מעשה הקרבן (סהמ"צ מ"ע סד ואילך). אבל ראה רש"י פסחים ז, ב ד"ה פסח וקדשים (וראה מנ"ח מצוה ה' בסופו (ובהמובא שם)).

אוו אפ"ל (ויתאים לפרש"י הנ"ל) דהשחיטה בשאר הקרבנות נכללת במצות הקרבתו שעל הבעלים (מ"ע סט ואילך). ומצות מעשה הקרבן עצמו שייכת למצות כהונה שהיא מקבלה ואילך, משא"כ שחיטה - כשרה בזר (רמב"ם הל' ביאת מקדש פ"ט ה"ו. רפ"א מהל פסולי המוקדשין)*, וראה מפרשי סהמ"צ