85

(=הפחיתו חכמים אחת) ,מפני החשש של ,פן יוסיף9:".

דומה לכך ההבדל בין שני פירושי רש"י:

לפי הפירוש הראשון יוצא, שאהרן גרם ל,העל את הצפרדעים", אבל ,ותכס את ארץ מצרים" נגרם מאוחר יותר, עלדידי ש,היו מכין".

ואילו לפי הפירוש השני יוצא, שאהרן גרם לכל שרוץ הצפרדעים, שכסה את כל ארץ מצרים.

כי הצפרדעים היו: א) בפשטות - מכה ונגף למצרים, ולכן בפשוטו גרם אהרן לכל. ב) פעולה שממנה ילמד פרעה שצריך להיות מאוחר יותר ,ואשלחה את העם", ולכן לפי מדרשו פעל אהרן כך שיהיה אחר-כך ,מכין". במילים אחרות: כאשר מבארים את התורה בדרך הדרש, הרי שכך הוא גם הפירוש לציווי ,והעל את הצפרדעים" - לאו דוקא צפרדעים רבים כפשוטו, אלא אפשר לפרש שהכוונה לצפרדע אחת, וכיון שזהו ענין הדומה למלקות, לכן ,,בצרי" והוא הניח שהציווי הוא על ,אחת... ", ואין חשש ל,פן יוסיף".

2 ההוראה

מהפירוש הראשון (שאהרן העלה רק ,צפרדע אחת") לומדים שאם במדת פרעניות (מכה למצרים) כך, במדה טובה על-אחת-כמהדוכמה*, = שצריך לדאוג לחשש של ,פן יגרע".

מהפירוש השני (שאהרן ,גמר" המצוה) לומדים שצריך להשתדל לקיים מצוה בשלימותה מתחילתה ועד סופה. וכאשר מדובר, לדוגמא, במצות קירוב יהודי לתורה ולמצוות ו,תלמוד תורה כנגד כולם", אין להסתפק בהתחלת הקירוב, אלא צריך להשלימו, צריך לעסוק בכך עד שיהיה כשולחן הערוך, שיא ההתעלות.

אבל אם האדם נמצא במצב שבו מתאפשר לו רק להתחיל במצוה, ויוכל רק ,להתחיל" בקירוב הזולת לתורה ולמצוות, הרי הוא עלול לחשוב: מה ערך לפעולה של התחלת ה,,התעסקות" בקירוב הזולת, כאשר אין הוא יודע אם יוכל להצליח בכך, ומי יודע מה יהא בסופו של דבר?

לכך באה ההוראה האמורה ש,מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה".

ובכלל: אין להיכנס לעריכת חישובים - ,בהדי כבשא דרחמנא למה לך"+ (=בצפונותיו של הקדוש-ברוךהוא למה לך להתעסק), אין זה ה,,עסק" שלו, היהודי צריך להתחיל ככל אשר ביכולתו כדי לקרב יהודי אחר.