119

התרחבות הקדושה מאפשרת נתינת כח ("יניקה") ל"פלשתים", שהם התרחבות של כוחות הטומאה, הסותרת לקדושה.

אלא שהיניקה וההתנגדות של ה"חיצונים" (כוחות הטומאה) אינה יכולה להתקיים בשעה שמידתו של אברהם מאירה בגלוי בנפש האדם, כלומר בעת שהאור האלקי מאיר בגלוי באהבה ובעונג. רק כאשר האור והעונג נסתרים, יכולה התרחבות הלב להביא להוללות ולשמחה של ה"לקליפה" (הטומאה).

עובדה זו מודגשת בפסוק "ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם". דווקא לאחר שנפרד ממנו עבודת האהבה של הקדושה ("מות אברהם"), ונשארה רק התרחבות הלב, דווקא אז יש מקום להתנגדות "פלשתים" ("ויסתמום פלשתים").

לעומת זאת אין הפלשתים יכולים לסתום את בארות יצחק, כי חפירת הבארות ע"י יצחק היא עבודה של יראה ופחד דקדושה, ופלשתים שהם "לעומת זה" של חסד דקדושה, אינם יכולים לסתום את בארות יצחק, שענינם גבורה דקדושה, שהרי"' "אין ביכולת כל מידה שב"לעומת זה" (בטומאה) להיות מנוגד, רק (-אלא) למידה שכנגדו בקדושה".

ה. גם את בארות אברהס אין פלשתים יכולים לסתום לאחר שנחפרו שוב ע''י יצחק לא רק את בארות יצחק לא יכלו פלשתים לסתום (כפי שהוסבר לעיל), אלא יתירה מכך: גם את הבארות של אברהם, שענינם חסד, לא יכלו פלשתים לסתום לאחר חפירתם בשנית עלדידי יצחק". וההסבר לכך הוא:

מידת האהבה קשורה עם הרגשת מציאות עצמית ("יש מי שאוהב"), אבל יראה (וקבלת עול) היא בבחינת התבטלות, "ביטול המציאות""י. לכן, כאשר עבודת היהודי היא באהבה ובשמחה בלבד, הוא נמצא עדיין במצב של "ישות", הרגשת הישות העצמית, ולמרות שזוהי ישות של קדושה, הוא יכול להגיע למצב של "ישות" פשוטה, ואז הוא יכול להידרדר ממדריגת ההתרחבות דקדושה, שהוא נמצא בה בשעת התפילה, למדריגת ההתרחבות דקליפה - הוללות וליצנות. אך אם העבודה מלווה ביראה וקבלת עול, אין? ההתבטלות והיפך הישות