61

יכוון ע"י יהודי, שה"צלם" - הנפש השכלית - שלו הוא מושלם, יוכל גם אצל בן-נח להיווצר מצב של "רוח... האדם העולה היא למעלה".

לכן קשור הענין של "חביב אדם שנברא בצלם" (בן נח) לענין של "חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם" (יהודי), כי על בן נח לדעת ששלימות ה"צלם" שלו תלויה ב"צלם" של היהודי.

וכיון שה"צלם" של בני ישראל הוא תוצאה של היותו בעל נפש אלקית, משפיע הגורם על התוצאה וגם בנפש השכלית קיימת תכונת ההתבטלות, כדלעיל, לפיכך תלויה שלימות עבודתו של בן נח, המכלילה אותו בין "חסידי אומות העולם", בקיום מצוותיו מפני ש"ציווה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבנו ע"ה" - הוא מקיימן כתוצאה מן הגילוי במתן תורה<, כאשר זכו ישראל לחביבותם העצמית - נקראו בנים למקום וניתן להם כלי חמדה.

[בכך מובן גם המשך דברי הרמב"ם: אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת... אינו מחסידי אומות העולם ולא

3 הכפילות שבחלקים האחרים של המשנה

לפי האמור לעיל אפשר להבין את הנקודה המשותפת שבין כפילות הלשון מחלק הראשון של המשנה

לבין החלקים האחרים שלה - "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום... חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה":

גם בשני חלקים אלו מסביר כ"ק מו"ח אדמו"ר!' שכפל הלשון שבכל חלק מכוון לשתי דרגות שונות: "חביבין ישראל... חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום" מכוון ל"גופם של ישראל" ול"נפש האלקית ומעלת הנשמה"; ו"חביבין ישראל... חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה" מכוון לנגלה שבתורה ולפנימיות התורה.

גם כאן הכוונה היא, ש"חביבין ישראל" תלוי ב"חיבה יתירה נודעת להם... ":

חביבות "גופם של ישראל" תלויה ב"מעלת הנשמה", כפי שהוסבר כבר