31

6 לקוטי ברוך-הוא חייבת להתקיים, לפיכך אי אפשר לומר שדיבור זה - "אמחה" - משמעותו לכלות את הנבראים, ולכן "נחמתי" אינה חרטה על הבריאה, כאמור.

ה. החרטה היא על המחשבה לכלות את כולם

לפי האמור לעיל יוצא, שבדברי הקדוש-ברוך-הוא "אמחה את האדם..." יש הקלה לעומת מחשבתו הקודמת. לפני כן היתה במחשבתו חרטה על הבריאה של כלל המין האנושי ובעלי החיים, אך אחר כך אמר הקדוש-ברוךהוא "אמחה את האדם", מיחוי באמצעות מים, ועל ידי כך לא חלה הגזירה על נח ובני ביתו וכל הנמצאים בתיבה.

מה הביא להקלה "אמחה", לאחר שתחילה עלה במחשבתו של הקדושברוך-הוא לכלות את כל מין האדם? הדבר מובן בסוף הפסוק "כי", "נחמתי כי עשיתים" - חשבתי מה לעשות להם, כיון שאני בראתים. כלומר, כיון שהם מעשי ידי, אני צריך למצוא דרך לשמר את קיומם, ולכן "אמחה את האדם..." - במים בלבד.

לפי זה מובן, שפירוש רש"י "נחמתי - חשבתי מה לעשות" אינו סותר לכלל

בראשית ה

שכל לשון ניחום הוא מחשבה אחרת, כי גם כאן יש משמעות של חרטה, אך לא על "עשיתים", אלא על המחשבה הקודמת שכללה את כל הנבראים בלי יוצא מן הכלל.

1 ההוראה: זהירות בדיבור

פירוש רש"י על "כי נחמתי" הוא, ככל ענין בתורה (מלשון הוראה) הוראה בעבודתינו הרוחנית:

כאמור, אין רש"י יכול לבאר את "נחמתי" בפסוקנו כחרטה על בריאת הנבראים כפי שהוא מפרש לפני כן את "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ", משום שכאן כתוב "ויאמר ה", וזוהי גזירה המוכרחה להתבצע.

וזוהי הוראה, עד כמה צריך להיזהר בדיבור. שהרי צדיקים - שהם כלל ישראל, כנאמר'* ועמך כולם צדיקים - דומים לבוראם<, ויש לדיבורם השפעה. לפיכך יש להיזהר ביותר שלא לדבר מילה לא-טובה על הזולת, כי דיבורו של היהודי עלול להזיק.

כאשר חושבים רעה על הזולת, עוברים על איסור חמור<, אך אין הדבר עלול להזיק לזולת (כל כך). אך כאשר מבטאים ואת בדיבור עלול האדם לסבול מכך.