30

מן המים, לא פגעה הגזירה "אמחה", והם נשארו שלמים.

לפי זה מובן מדוע מסביר רש"י ש"נחמתי כי עשיתים" פירושו "חשבתי מה לעשות...", ולא מלשון חרטה: מהצלתם של נח ואשר אתו בתיבה מובן, שהקדוש-ברוך-הוא לא התחרט על "עשיתים", שהרי אם כן, היה לו למחוק את כל הברואים*.

ואין זו סתירה לכלל שקבע רש"י לפני כן: "כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות... לשון מחשבה אחרת הם", כי גם כאן פירוש המילה "נחמתי" הוא "נמלך". יש כאן אכן מחשבה שונה וחרטה, אך לא על בריאתם, כמו שיוסבר להלן.

ד. ההבדל בין פסוקנו לבין הפסוק "ו*נחם ה'"

לכאורה, ניתן לשאול על כך: כיצד אפשר לומר שבגלל הישארותם של נח ואשר אתו בתיבה מוכרח רש"י להסביר שהמשמעות של "נחמתי כי עשיתים" איננה חרטה על בריאתם - והרי רש"י עצמו מסביר על "וינחם ה' כי עשה", שהקדוש-ברוך-הוא התחרט, ו"נהפכה מחשבתו... למידת הדין", ומצד שני, אפשר לשאול שאלה זו גם על הפסוק ההוא: אם הקדוש-ברוך-הוא התחרט על בריאת האדם , כיצד נמשך קיום המין האנושי? כלומר, מהו ההבדל בין

בראשית ה

פסוקנו "נחמתי" לבין הפסוק הקודם "וינחם ה'", שבגללו יכול רש"י להסביר שם שהכוונה היא חרטה, ואילו כאן הוא מוכרח להסביר חשבתי מה לעשות..."?

ההסבר לכך הוא: בפסוק הקודם כתוב "ויתעצב אל לבו". מכך לומדים, ששם אין מדובר על גזירת הקדושברוך-הוא שהתבטאה בדיבור, אלא אודות מחשבתו, אשר חשב, כביכול, בינו לבין עצמו. כפי שמדייק שם רש"י ומדגיש מספר פעמים את הביטוי מחשבה: "נהפכה מחשבתו; עלה במחשבה לפניו; מחשבה אחרת הם".

וכיון שהניחום היה במחשבה בלבד\:, לא קשה מדוע לא היה כך בפועל ממש, כי הניחום ההוא נותר, כביכול, במחשבה, ולא הגיע למימוש של גזירה בדיבור. אבל בפסוקנו כתוב "זיאמר ה/..", = שוהי גזירה באמצעות אמירה 5 - וגזירת הקדוש-