306

שולחנה ושמשים משמשים (ומצרפים עי"ז) לכל השולחנות, ובהתארך הסעודה -- כמה מהחבורות מברכין לעצמן, מבלי לחכות לברהמ"ז שבשלחן הראשי, אשר החו"כ מסובין עליו, ומבלי אמירת ז' ברכות וגם לא שהשמחה במעונו וכו'.

וכנראה סיבת המנהג: א) לא כאו"א יכול להאריך בסעודה (מפני הטרדות, הבריאות, חס על זמנו וכיו"ב ובפרט שלפעמים האריכות באה ע'י ענינים בלתי רצוים) ב) אמירת ז' ברכות קודם אמירתן בשולחן הראשי דהחו"כ -- תעורר קפידת המחותנים.

ועפי"ז שינוי המנהג: א) שכולם יחכו עד סוף הסעודה -- תגרום שכמה ימנעו מלהשתתף בסעודה זו כלל ועי"ז יוגרע משמחת חו"כ אז, נוסף על הטינא שבלב מהמחותנים על הבלתי משתתפים, וכנראה במוחש. ב) שיברכו בשולחנות הנ"ל ז"ב בשני כוסות, כבודים -- יש חשש לקפידה הנלל, ואלו שיחששו להקפידה -- מלכתחילה לא יבואו.

וכיון שבשני האופנים -- ענין של מצוה ישנו, וגם שנתפשט המנהג ביותר ואין מוחה, מצוה ליישב המנהג, וי"ל שמיוסד על שלשה: א) שו"ע סקצ"ג סוס"א: למנוע קפידת בעה"ב מותר לעשרה להחלק. ב) שם סוס"ג אף אם לא הי' טעם זה מספיק מ"מ בכבר נהגו כך, הוי כאילו לא קבעו עצמן ביחד, וראה שו"ע יו"ד ספ"ח ס"ב. ג) עפמשיכ בשו"ע אה"ע סי' ס"ב בט"ז סק"ז וערוך השולחן (סקל"ח. הובא גם במכתב כת"ר) דחיוב ז"יב תלוי באם האכילה היא גם לשמחת חו"כ -- י"ל דמחשבת המסובים מקודם דבאם תתארך הסעודה יברך בלא ז"ב -- הרי זה שלילת קביעתו לשמחת חו"כ, לא

חל ענין ז' ברכות מעיקרא, וק"ל. (ממכתב כ"ה כסלו תשי"ז)

לאחר ההפסק הארוך, נעם לי לקבל מכתבו מי"א אדר א', ובפרט, בלשון חכמינו ז"ל, שהכל הולך אחר החיתום והסיום -- הבשורה הטובה ע"ד חתונת בתו תחי". ויהי רצון שתהי' בשעה טובה ומוצלחת, ובנוסח המסורתי -- בגשמיות וברוחניות גם יחד. ואף שהסדר הוא גם כן מסורתי -- ,בגשמיות וברוחניות' -- הרי הכוונה בזה, שאף על פי שבסדר חיי האדם כפי הנראה לעיני בשר, ההתחלה היא בענינים גשמיים, אכילה ושתי' וכו', ורק כעבור שנתים ויותר התינוק מתחיל לדבר וכו', הרי הרוחניות הבאה לאחר זה הולכת וגוברת, ולא על ידי שלילת הגשמיות, כי אם על ידי שמבררים ומזככים ומאירים את הגשם שיהי" כלי מתאים לרוח, ממלא שליחותו בעולמנו זה ובפרט -- באותם השטחים שאפשר להגיע עליהם רק על ידי הגשם.