294

במענה על מכתבו מכ"ב אייר, נהנתי לקרות בו אשר משתדל הוא להשפיע על סביבתו בצבא בנוגע לענינים דיראת שמים, ובטח יתחזק ויוסיף אומץ בזה לימים יבואו, ומרובה מדה טובה ממדת פורעניות, שאם ארז"ל שבעקבתא דמשיחא הנה אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, הרי עאכו"כ שצריך להוסיף ביותר וביותר בהמשכת הברכה בכל יום ויום, לא לבד לבטל את הקללה ר"ל, אלא שעוד להוסיף אור וחיות ולקרב את קץ גלותינו, כאו"א כפי יכולתו.

ומה שכותב שמרגיש הוא בעצמו שאין הדברים יוצאים מן הלב כו' וכו', הנה א) ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שאסור לדבר לשון הרע על אחד מבני ישראל ובמילא גם ,לא" על עצמו הוא. ב) גם אם נכונה טענתו הנה אין הסביבה והמושפעים שלו מחוייבים לסבול ולהיות חסרים עי"ז. ודיו ההיזק שגורם לעצמו ע"י הנ"ל, מבלי שיוסיף עי*ז עוד הפסד של אחרים. ובמילא ' ח'ו מלהפסיק בתעמולה ודברים של התעוררות שאומר ואדרבה -- להוסיף ביאור בזה, כנ"ל, אלא שביחד עם זה צריך הוא לייגע את עצמו באופנים המתאימים לנפה"א שלו, והנה"ב והגוף הגשמי אשר ידע אינש בנפשי' מצבו ומעמדו עכ"פ במקצת, ובמילא יוכל למצוא אמצעים פעילים להביאו למטרה הדרושה, ונשעין על פסק רז"ל יגעתי ומצאתי תאמין, הנה בטח יצליח בזה. ובפרט שזכות הרבים, שמעוררם לתורה ומצות, מסייעתו. ותהי' זאת נחמתו במצבו, נשען על הסברת הרמב"ם המובאה בכמה מקומות בדא"ח, אשר בעצם הנה כל איש הישראלי חפץ הוא למלאות רצון השי"ת אלא שיצרו הרע נלחם עמו ולפעמים אונס אותו שלא להתנהג כדבעי, ועיין ג"כ בתניא פרק מ"א (נ"ח ע"א) וז"ל: אבל יחוד נפשו והתכללותה באור ה' להיות לאחדים בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמיתו לגמרי בכל לב ובכל נפש מאהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל לדבקה בה', ע"כ בהנוגע לעניננו. ואחכה לבשו"ט, אשר ממשיך עבודתו לקרב לבן של ישראל לאביהם שבשמים, ומרגיש לאט לאט ג"כ הטבה במצבו הוא.

6-2

ובודאי למותר לעוררו, אשר כמו בצבא בשר ודם בעיקר תלוי במשמעת דקבלת עול, ואם אפילו. בזמן הראשון אינם מבינים כ"כ ההכרח בזה הרי במשך זמן קצר כל מי ששכל בריא לו יווכח לדעת ההכרח בזה אפילו כלפי