125

מכוון ומתאים לכוונתה ותכליתה של בריאת כל העולמות (שנתאווה הקב"ה) המתחדשת בר"ה.

ד. והנה כאשר יו"ט של ר"ה חל להיות בשבת (כקביעות שנה זו), חסר ביום דר"ה ענין זה שבתק"ש, שההתחדשות באה ע"י עבודת האדם. דאף שהשבת עצמה פועלת וממשכת את כל ההמשכות וההתחדשות שע"י תקיעת שופר (שלכן אין תוקעין בו, כמבואר בכ"מ בדא"ח *), אבל הרי חסר אז ביום דראש השנה ענין עיקרי זה, שההתחדשות תבוא ע"י עבודת האדם. דהרי התחדשות העולם באה אז מלמעלה בכחה של השבת עצמה, שענינה ,מקדשא וקיימא" בלא תק"ש.

ותוכן ענין תק"ש הנ"ל שהחידוש בא ע"י עבודת האדם (ענינו של ראש השנה) מודגש בקביעות זו רק ביום ב' דר"ה, שבו תוקעין גם בקביעות זו, וע"י עבודת האדם נמשכים כל הענינים דר"ה.

[ועוד זאת: עם היות שבקביעות זו, הנה יום השבת הוא במקום השופר ממש לכל עניניו, מ"מ הרי אין אז קול השופר הנשמע לאוזן הגשמית, ועד שיפעול גם על הגוף שיתעורר וכו' ; משא"כ ביום ב' כשתוקעין בשופר ממש, הרי קולו נשמע באזניו הגשמיות

ראש השנה

שלו [וגם להזולת -- עד שגם אוה"ע שומעים] ופועל גם על גופו לזכור את המלכתו של מלך מה"מ הקב"ה המרומזת בתק"ש כמבואר ברס"ג. ע"פ מש"כ בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'; ולזכור השופר דמ"ת (השייך לתק"ש דר"ח) -- עוד קודם אמרו פסוקי שופרות].

ה. ובזה הוא העילוי בהקביעות (כבשנה זו) שיו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, כי מודגשת מעלת עבודת האדם עוד יותר מכאשר יו"ט דר"ה הוא בא' משאר ימי השבוע -- ע"ד הפשט:

באותן השנים הרי עיקר התחדשות באה ע"י מצות היום -- ע"י עבודת האדם (בתק"ש); משא'יכ כשחל להיות בשבת הרי נפעלת התחדשות זו בלא עבודתו, ומ"מ אומרים לאדם: אף שביום ראשון גתחדש העולם כולו ובמילואו (שהרי נעשית ע"י מקדשא -- מלמעלה -- וקיימא), מ"מ, ולאחרי כ"ז, צ"ל עבודתך בזה", ובבוא יום ב' עליך לתקוע בשופר.

ומזה ההוראה לכאו"א [ומודגש הוא במיוחד בקביעות דשנה זו]:

החיוב דעבודה אינו דוקא באופן שיש ענין החסר ודורש תיקון וע"י עבודתו הוא מתקן ומשלים ; אלא אפילו כאשר הדבר הוא כבר מתוקן ומושלם על ידי צדיקים ואפילו ע"י הקב"ה צדיקו של עולם. מכל מקום עדיין צריך הוא לעבודתו של האדם ה,תחתון".,