111

תוספו תיבות אלו) כי כן דרך המק" ראות, אולם בנדו"ד יש מקום לקושיא זו מצד השינוי בין ב' הכתובים].

לזה מוסיף רש"י ,וע"י פיסוק הטעמים הן נחלקים לשתי לשונות" -- היינו שאין מקום לטעות וקושיא כלל, כי הטעמים מפסיקים ומחלקים ברור לשתי לשונות.

ובזה תובן הדגשת רש"י ,בפרשת הקללות" (שאין זה לשם ציון, כנ"ל) כי זה שהפרשה תוכנה (להפחיד בריבוי) קללות -- מכריח ש,התורה" עיקר ולכן מוכרח שיהי' פיסוק הטעמים באופן הנ"ל.

ה מ,יינה של תורה" שבפרש"י דילן:

כל התורה כולה ,תורה אחת* היא, אף שבפרטיות גאמר בה *תורותי -- להביא תושבע"פ הלכה למשה בסיני* -- ובכל אחת מהן קלות וחמורות וכו'. ואמרז"ל *י ,לא תהא יושב ושוקל מצותי' של תורה", ,יהוי זהיר במצוה קלה כבחמורה" *י, ועוד.

ואף שזוהי מצוה קלה וזו -- חמורה, הרי כולם רצונו של הקב"ה. ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני, ובקיומו ממלא רצון השם - ואך זה צ"ל טעמו האמתי לקיום הד תומ"צ, ולא מפני השכר או הפכו וכו', ופשיטא דלא מפני שזוהי מצוה שכלית

נטצבים א

וכו' -- כי כולם הם חוק 35 ורצון השם, שהוא ורצונו אחד -- ומקיימם מפני ,רצון הפשוט" שבו (באדם) -- וכמובן גם מדברי הרמב"ם הידועים *' -- בקב"ע ומסג"פ.

ומכיון שהובטחנו ,אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם גו'". מובן שההנהגה הנ"ל, שהיא ציוויי התורה, בה תלוי' השפעת כל טוב גשמי ורוחני.

אבל אם בא לחלק ולהפריד ולומר שמועה יי זו נאה ושמועה זו כו', ועבירה גוררת עבירה -- להפריד בין תושב"כ ותושבע"פ, מקבל התושב"כ כעיקר, והתושבע"פ כטפל ח"ו וכו', ה"ז היפך התורה וגורם למניעת הברכות וכו'.

וזהו שכתב רש"י ש,בפרשת הקללות הטפחא (המורה על הפסק ופירוד) נתונה תחת ,בספר", והתורה הזאת דבוקים זל"ז" -- היפך הברכה בא עי"ז שמפסיקין בין ,בספר" -- תושב"כ. ו,התורה" -- תושבע"פ, כנ"ל. והסיבה לפירוד הנ"ל הוא שאין נרגש אצלו הבחי' ד,אשר לא כתוב בספר התורה הזאת" -- בחי' המס"נ וקב"ע, שהן למעלה (לא כתוב *') מהעבודה המפורשת ומוסברת בטעמיי בתושב"כ (בספר) ותושבע"פ (התורח).

6 שלכן בכללות -- כל המצות נקראות ,חוקים", אף שבפרטיות נחלקות ל" עדות חוקים ומשפטים, וכמשי (ומתחיל) ,העדות והחוקים והמשפטים" (ומסיים) ,כל החוקים האלה" (ואתחנן ו כ. ו, כד4

*16) הל' גירושין ספ"ב.

זו עירובין סד, א.