75

שנסתלקה כו', אלא שזהו חלק פרטי בכללות דיני במה, שכן ניתן הדין מתחלה שע"פ נביא מותרים (ומצווים) להקריב בבמה, וחוזרים וחלים בה בשעה כל דיני במה -- ובמילא מובן שצריכים לדעת כל פרטי דיני".

ועפי"ז -- אינו ענין של חשש (אולי יבוא נביא ויצוה על זה), אלא שזהו חלק מפרטי דיני במה. ולכן לא איכפת לן אם זוהי מציאות רחוקה, כי כמו שצריכים לבאר כל הפרטים של בל דיני התורה, גם הפרטים שבנוגע למציאות רחוקה; כמו"כ צריך לבאר (בגמ) גם פרט זה שהיא מציאות רחוקה בדיני במה. וכנ"ל.

בסגנון אחר קצת: נבואה בזמה"ז היא מציאות רחוקה וחשש וכן'",

משא"כ במה -- ה"ז רק דארי' (הד אוסר) הוא דרביע עלי'**'

יתרה מזה מצינו בנוגע למצות לא תחי' כל נשמה -- שנמנית במנין תרי"ג מצות, אף ש,אולי יחשוב חושב שזאת מצוה שאינה נוהגת לדורות*י וכהסברת הרמב"ם ** וז"ל : +כי הציווי שנשלם בהגיע תכליתו מבלתי שיהי' זה תלוי בזמן ידוע לא יאמר בו אינו נוהג לדורות, אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא. כו''י

ה ע"פ כהנ"ל מובן שגם הבבלי קאי בשיטה זו, שכן ניתן הדין דבמה מעיקרא להיות כולל גם מציאות זו שע'פ ציווי נביא. ואע"פ שאמרז"ל

*ג3) עד עירובין עח, בי 5) סספהמ"צ מ"ע קפז.

שופטיםב

,אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליי בהר הכרמל" -- אין כוונת הגמרא זגם לאחר שציוה הנביא להקריב בבמה הרי כשמקיימים הציווי עוברים בשעת מעשה על מצוה (דבמה) שבתורה, אלא שרחוי' היא ע"י הציווי -- כ"א (כלי הנ"ל) שהנביא בא לצוות לעבור על אחת מכל מצות שבתורה, אבל ע"י ציווי הנביא הותרה ההקרבה בבמה, ויתרה מזו, גם נעשית מצות הקרבת קרבן, נוסף על המצוה דלשמוע לנביא -- וזה נלמד מהשמר גו' תראה*

בסגנון אתחר קצת: החידוש -- שהנביא יכול לצוות להקריב בבמה בשעת איסור במות, ושבנ"י מחוייבים לשמוע אליו בזה -- נלמד מ,אליו תשמעון", שהוא פרט בדיני נבואה, כמו בשאר מצות התורה שבכחו של הנביא לצוות ?עבור עליהן. לאחר שלמדנו דאליו תשמעון לחקריב בבמה בא הלימוד בבמה ד,מעלה אתה בכל מקום שיאמר לך הנביא", ההיתר וציווי -- פרט בדיני במה.

וה והנה ע"פ המבואר לעיל (שבהקרבה בבמה ע"פ נביא יש בה שני ציווים ; [א) ,אליו תשמעון" ב) הקרבת קרבן בבמהן), מובן שבהקרבה בבמה ע"י נביא יש בה מעלה יתירה לגבי ההקרבה בבמה בשעת היתר