67

(בתושב"כ) יי, אבל בלימוד הפרטים בתושבע"פ -- מברכין רק כשמבין הלימוד. מזה מובן אשר ההוראה לכאו"א היא לא מהפרטי דינים (שהם למעלה מהשגתו של האיש פשוט). אלא מכללות הענין ד,זאת חוקת התורה".

ג. ויובן זה בהקדים הפי' הידוע :גי במה שנאמר ,זאת חוקת התורה" (דד לכאו' הול"ל ,זאת חוקת הפרה'"), שהמצוה דפרה אדומה יש בה תוכן הנמצא ב,התורה" בכלל, וזהו ,זאת חוקת התורה" -- זאת החוקה שבפרה שהיא החוקה דהתורה כולה.

ומבואר בזה בארוכה:י, דהא בהא תליא : מצוה זו להיותה ,.חוקה" (ואפילו בערך שאר המצוות שבסוג החוקים), לכן (ובזה גופא) היא כללות כל המצות.

והטעם : כל המצות מהותן הוא רצון העליון, שלמעלה מבחי' חכמה וטעם. וגם המצות שיש עליהן טעם, הרי אין הענין שמהותן הוא החכמה, אלא שרצון העליון ב"ה נמשך נתלבש בבחינת חכמה וטעם, אבל מהותן העצמי, גם לאחר ההתלבשות, הוא רצון העליון י'.

ולכן קיומן של כל המצות -- גם אותן המובנות עפ"י טעם ודעת --

10 הל' תת לאדה*ז פיב סיייב בסופו.

1) אדה"ז בלקו"ת ריש פרשתנו. וראה גם אוה"ח כאן.

2) ראה בארוכה לקו"ש כרך די 9' 6 ואילך (ובהנסמן שם). כרך ת' ע' 9 ואילך.

3) כי הרצון גם כשיש עליו טעם נשאר במהותו ובפשיטותו (ראה ד"יה ואני תפלתי "תרצ'יד (סה"מ קונטרסים ח"יב -- קונטרס כז). ועייג'"כ אגה"ק סי"ט (קכח, א)).

חוקת א

צריך להיות באופן זה דוקא: צריך לקיימן לא מפני שהשכל והדעת מחייבן, אלא (כנוסח ברכות המצות) מפני ש,צוונו" -- מפני שכך גזר רצון העליון.

וזוהי כוונת הכתוב ,זאת חוקת הד תורה": עם שהמצוות נחלקות בד"כ לג' סוגים, חוקים עדות ומשפטים *:, הרי מהותן העצמית של כל מצות התורה -- גם הסוגים דעדות ומשפטים -- היא ,חוקה"; ולא עוד אלא שכולן הן בבחי' ,זאת חוקת (התורה)" -- החוקה דפרה אדומה שאפילו שלמה החכם מכל אדם אמר ע"ז אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני *י -- למעלה לגמרי מגדר החכמה.

ד מצד ענין זה (רצון וחוקה) שבמצוות -- מצינו כו"כ דברים שהם בשווה בכל המצוות ועד שאחז'"ל: לא תהא יושב ושוקל במצותי' של תורה כו':

מבואר בכ"מ זי ההפרש בין כח ה" רצון לכח החכמה (ובכלל -- הכחות פנימיים של האדם): החכמה באה בהתחלקות ,הן בהתחלקות כללי דאין שכל א' דומה לחבירו, והן בהתחלקות פרטי בכל השכלה גופא שבאה דוקא