222

מסקנתי שיש ספק וס"ס וכו' בנדו"ד. ולכן אלו שבד"ר לא יעלו ומה טוב שהנמצאים בפנים -- יצאו.

- דיון בפני עצמו בנוגע לאלה שמעולם לא יצאו מירועה"ק --

ועוד להקדים -- שכש"כ וק"ו שכן הוא בנוגע לפסח ראשון (ובהוספת - נשים), וכמו שאמרתי לאלה ששאלוני אז.

וע"ס מכ' כת"ר: 1) ראשית דבר הרי ממנ"פ כו" -- המענה: (כנ"ל) בפ"ר מכש"כ שיש חשש הנ"ל, ומי שלא הי' בד"ר אז -- לתא דמזיד בזה. ובכ"ז: פשוט שאפילו למ"ד דאפילו הי' בד"ר בפ"ש בכ"ז חייב כרת על שלא עשה פ"ר (כשבמזיד), אעפ"כ אל לו להוסיף פשע בפ"ש -- ולהיות מזיד גם אז, אף שאין נפק"מ לכרת דפ"ר. 2) כשיהי' בד"ר בפ"ש -- יפטר מכרת ג"כ עכ"פ לדעת מד"א דהזיד בראשון ובד"ר בפ"ש פטור. 3) ועיקר -- כל אלו שחיו בד"ר בפייר (ובהם -- רוב האורחים) ירויחו הכל עֶ"י שיחיו בדייר בפ"ש (להספק הנ"ל).

שאלה עצומה על כל הדורות כו' -- עד לאחרי המלחמה דאשתקד, הייתה יד האומות תקיפה כו'.

דיוק ,שלי? בל' הש"ס שהתורה דחתו, ובפרט הדיוק בענין ;מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה" -- ומקשה ע"ז שהרי המנ"ח אומר שכ"ז לאו דוקא, במחכ"ת דהמנ"ח איני מחוייב לדחוק לתרץ דבריו 1) במקום דלתא דכרת 2) כשהם היפך הפי' הפשוט בש"ס. ועוד להוסיף -- שע"פ החילוק (כפשטות הל' והענין בש"ס) בין דחי' דטומאה (וד"ר) לשאר אונס, יובן מה שבכל הדוגמאות שבש"ס מפרט טמאין כו', אף שבכו"כ חי' אפ"ל אונסין וכיו"ב. ולא נצטרך לומר שכיון שבאחדים צ"ל טמאין -- נקט כן בכולהו.

כוונתי בל,השוות הבבלי והירושלמי" היינו שלא נאמר דסתמי' דהבבלי פוסק דלא כר"י. ובירוש' נשאר במחלוקת (אלא שצריך ללמוד מהכלל דיוה"ך, שכמה יוצאים מכלל זה).

הלכה פסוקה ברמב"ם כו' סתימיות לשונו כו'. הרי ידוע בכללי הרמב"ם דאינו מביא דברים הגלמדים מדיוקא וכו'. וחידוש גדול יותר ממה שכתבתי - עיין בצפע"ג (המלוקט) עה"ת בהעלותך (בענין צבור ודחיית שבת).

ואת רובע דאין בגכ"ה ומזבח בער"פ כו' -- הרי לדעת ר"י מפריש קיימינן, שלא הי' בימיו נביא לקבוע מקום המזבח וכו' -- ובכייז רצה להקריב כו'. וכבר האריכו בזה האחרונים. וז"ע אתי לידי קונטרס מיוחד לזה קרנות המזבח (ורשה, תרפ"ח) שקיבץ כל הקושיות הנ"ל וכיו"ב ומתרצם (אף שקצת דבריו -- צע"ג).