213
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
זו מדבר כאן. -- ועוד דהצ"צ בס' המצות שלו מפרש מצות קידוש השם, וכדעת כל מוני המצות הנ"ל, ואחרי ביאורו איסור חילול השם, מביא ומבאר מצות אמירת קדושה לדעת הרע"מ. משמע קצת דאין זה סותר למה שמונין קידוש השם במ"ע מה"ת. ועייג"כ רא"ש ברכות פ"ז ס"ב בהא דר"א שיחרר עבדו להשלים לעשרה משום דהוי מצוה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בנ"י דהיינו עשה דמקדשין את השם בעשרה ברבים ואפילו הוי מלתא דרבנן כגון לשמוע קדושה ברכו כו', דמזה יש ללמוד דגם למ"ד דאמירת קדושה היא מהית (בשו"ת צפנת פענח סק"מ ר"ל דזהו מחלוקת בתוספתא ברכות פ"א, י"א. ואכ"מ) אינה אלא פרט מכללות הציווי ונקדשתי. ועייג"כ בשערי קדושה להרח"ו ח"א שער ד' שכתב: מ"ע של תורה כו' לקדש את שמו יתברך במסירת נפש כו' מ"ע של תורה כשאר מפרשים וס' הזהר כו' לקדש את שמו ית' במס"נ בפסוק שמע ישראל כו' לקדש את שמו בנקדישך -- הרי בפירוש דשניהם נחשבים למ"ע מן התורה לדעת הזהר.
והנה בדוחק גדול אפשר הי' לתרץ לבאר כאן המלות ,מפורש בתושב"כ* -- מפורש בטעמה, וכמש"כ בתו"א ד"יה חייב איניש (השני צ"ט. ב) בפירוש וזייל ; ולכן לא נזכר בתורה טעם על מסירת נפש כו'. וכן הוא בלקויית פ' ויקרא ביאור ולא תשבית פ"ב. אבל מלבד שאז אין הביאור הכתוב בפנים ,דלהיות דתורה שבכתב הוא בחינת חכמה כו'" מתאים כלל, הנה בפירוש כתב בשערי אורה ד"ה וקבל היהודים פ"ח ,ולזאת אין מס"נ נכתב בתורה בשם ציווי כי ירושה היא", ובגוף כתי"ק של ד"ה יחיינו מיומים תרנ"ט : בתורה לא נאמר ציווי על מס"נ להיות כי אוּרייתא מחכמה נפקת כו'.
ולכן נ"ל, דהנה במסירת נפש, ובמצות בכלל, ישנם הציווי וטעם הציווי. ובשניהם נשתנית מצות מסירת נפש משאר המצות: הטעם על מסירת נפש לא נאמר כלל לא בתנ"ך ולא בש"ס. הציווי על מסירת נפש לא נאמר בתושב"כ כציווי בפירוש, וכמוש*נ בפסוקים שלפניו : ושמרתם גו' ועשיתם גו' ולא תחללו גו', אלא כסיפור ענין שיבוא בדרך ממילא, דע"י עשייתכם -- ונקדשתי בתוך בני ישראל גו'- ובתו"א ולקו"ת מפרש שינוי הראשון. וכאן בש"א וד"ה יחיינו מיומים מפרש שינוי השני.
עוד י"ל, בהקדים דע"פ המבואר בדא"ח במקומות הנ"ל, הנה מחולקת מ"ע דמס"נ משאר התומ"צ, דשאר התומ"צ הם ע"פ טו"ד ומס"נ היא למעלה מן הטו"ד, ובמילא -- מס"נ היא מעצמיות הנפש הבטלה לעצמיות א"ס ב"ה וירושה לנו מאבותינו משא"כ שאר התומ"צ שדי בבחינת השכל שבנפש האלקית. וא"כ קשה: א) ע"פ ביאור זה פשיטא דאין מס"נ שייך לבן נח, ובסנהדרין עד, ב. איבעיא היא ולפי פרש"י וכו' גם לא איפשטא. ב) ע"פ הנ"ל, הציווי על תומ"צ אין מספיק לחייבו למס"נ עליהם ומל' הרמב"ם הלי יסוה"ת פ"ה ה'א משמע דלולא הכתוב וחי בהם היו כל המצות ביהרג ואל יעבור. ועייג"כ תוד"ה בן (סנהדרין עד, ב), מנחת חנוך מצוה רצו ופרשת
מצוטט ב־1 עמודים
- תורת מנחם בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ז לקו"ש חי"ב ע' 213
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.