199

) שמותר ללמוד חכמות או"ה גם קודס שמנעו חסרון ידיעתו בהם מהבנת התורה, אם רק יודע להשתמש בהן אח"כ לעבודת ה' או לתורתו.

ועפ"ז יומתק גם דיוק הל' בתניא: וזהו טעמו -- לשון יחיד, אף דמביא מקודם שני טעמי היתר הלימוד. כי טעמו של הרמב"ם וכו" בעת הלימוד הי' רק טעם אחד, אף שאח"כ נתהפך הגלגל ובמות עליו אחיו, הוכרח לעשות החכמות קרדום לחתוך בהן*.

עוד יש להעיר למה שהביא את הרמב"ם והרמב"ן ממ"ש בשער הגילגולים (הקדמה לו ועייג"כ שה"ג לחיד"א בערכם) ששניהם לא זכו לחכמת הקבלה, עֶּכ"פ עד סוף ימיהם. ושייכות חכמת סדר ההשתלשלות שבקבלה ועניני קבלה מעשית לחכמות הטבע וכו' מובנת.

*) באגרת הרמב"ם (פאר הדור סמ"א ?) שנלקחו נשים נכריות כו' והא-ל יודע שלא נלקחו מתחלה אלא לרקחות כו' מ"מ נתמעטה עונתה כו'. -- שמכ"ז ראי' למש"כ למעלה.

ואולי גם מפ"ז פורש שם הרמב"ם בתניא -- כי הוא ביאר טעמו צפירוש, וממנו נלמוד על הכלל.

במענה על מכתבו מי"ד תמוז

א) כמה מקושיותיו על מש"כ במכתבי יסורו מאליהם על ידי הקדמה כללית, והיא :

במש"כ בתניא פ"ו ואילך בשייכות הדצח"ם לק"נ או לגקה"טע -- יש שתי חלוקות : שייכות הדבר מצ"ע, או שייכותו ע"י הפעולה שנעשית בו.

מובן מאליו ששייכות זו השני' אינה אלא בחלק הדבר שהפעולה תופסת בו, ולמקום שהפעולה מקורה משם.

דוגמא לדבר : מאכל היתר -- ניצוץ האלקי המקיים ומחי' אותו הוא