191

ובמחכיית לא ג"ל לייחס להרמב'"ם חידוש שאינו מוכרח בהחלט, ובפרט שלא נרמז עליו בשו"מ ברמב"ם (דאם הי' רומז ע"ז -- ודאי שלא הי' נעלם הרמז מהכס"מ, לח"מ, משל"מ וכו' כאן בהל' פסוה"מ). ויותר ע"ז -- דהו"ל להרמב'ים לכתבו בפי'. ואין לומר שהטעם להשמטה -- מפני שאין דרכו להעתיק אלא דין מפורש -- שהרי לפי' כת"ר מפורש הדין בירושלמי.

וכנראה הכריחו לכת"ר לפרש כנ"ל: א) לתרץ קושית המלימ בהלי אבוה"ט שם, לאיזה תכלית כתב הרמב"ם שם במיוחד דין בשר פסח היוצא דטהור -- אבל הרי תירצוה במל"מ דכוונת הרמב"ם לחלק בין ספק לודאי, וע'כ גם לכת"ר מוכרחת כוונה זו ברמב"ם, דאלתה"כ אינה מובנת כלל אריכות לשונו שם ,ה"ה ספק כו' לפיכך אינו מטמא שספק טה"י טהור".

ב) לתרץ איך יתכן שהראב"ד כאן אשתימטתי' דהרמב"ם פסק (באבוה"ט שם) דבעיא דכיצד צולין איפשטי' לקולא (וגם -- למה לא השיג עליו שם).

אבל גם לטעמך אינו מתורץ, דל"ל להראב"ד להעמיס חידוש ברמבים \ ולהקשות עליו, דל חידושי' ודל הקושיא, והרי ג"כ אין הכרח לומר דס"ל להרמב"ם דמשום חומרא דקדשים כל הבעיות צ"ל לחומרא. (וָמה שלא השיג הראב"ד בהל' אבוה"ט עוה"פ -- הרי גם לכת'ר לא השיג בהל ק"פ עוה"פ),

ועוד נ"ל : בהקדם הצ"ע בראב"ד, דל"ל להאריך להוכיח דהלכה כרבינא, והרי דעת הרמב"ם דכל העומד לחתוך כחתוך דמי, וא'כ מטמא היוצא אפילו לא ס"ל כרבינא -- וכמו שהעיר כת"ר על הלח"מ --

ולדעתי -- הראב"ד בהשגותיו ליד גם מודיע דעתו בדין. ואם הרמב"ם לשיטתי' במק"א אזיל בפס"ד שמשיג עליו, אי"ז משנה פס"ד הראב"ד כמובן. ואדרבה השגתו במקום זה מתפשטת ושייכת לשיטה זו דהרמב"ם בכל סניפיי. ובקבלת כלל זה בכוונת הראב"ד -- בטלות כמה קושיות שהקשו עליו והערות שהעירו -- בכ"מ. ובזה גם הערות הלח"מ כאן, ויסוד ב' הנ"ל. וכן מובן מה שהאריך הראב"ד להוכיח דהלי כרבינא -- בכדי לברר שהדין דמטמא -- אפילו את"ל דכל העומד לחתוך לאו כחתוך דמי.