173

עצמם על חסרון שלימות השמחה בכו"כ טעמים, ומהם גם כאלו שיש להם אחיזה לא רק בשכל סתם אלא גם בשכל דקדושה, הנה, סו"ס -- ע"'י העדר השמחה לא יעשה דבר ולא יתוקן דבר, משא'"כ בהנהגה ההפכית, וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר חיל היוצא למלחמה, תחלת יציאתו הוא בשיר (מאַרש) של נצחון, וזה עצמו מקרב הנצחון ומגדילו. והרי כל אחד מאתנו, לא בודד הוא (ניט עלענד) ועזרתו של הקב"ה אתו. והבא לטהר מסייעין אותו, לשון רבים הרבה מסייעים . . .

הנה ברוב המכריע של דרושי דא"'ח שראיתי, מפרשים הוד ל' הודאה ולא מלי הוד והדר, ורק במקומות ספורים הובא פי' האחרון, ומהם באגה"ק סט"ו שהובאו ב' הפי' ומשם מובן החילוק בין השבח דתפארת והשבח דהוד. שבתפארת הוא יופי המובן ומושג בשכל (שרואה שיש כאן תערובות כמה גוונים ומדות וכיו"ב), משא"כ בהוד, שמבין שיש בזה איזה ענין של נוי אבל אינו מבין מהו הנוי, כי הוא למעלה מערכו והבנתו כלל,

ולא מצאתי לע"ע שישתמשו במדת ההוד בל' תפארת ויופי, כי לכאורה אין יופי שייך אלא בהתכללות גוונים ומדות. עיין באגה"ק שם, בד קדש פיג, ועוד.

וגם זה גופא נוי הוא, אשר ענין עמוק ביותר ובכ"ז מתגלה להמקבל (אף שהמקבל אינו מבינו גם אחרי שנתגלה לו), מובן שבאופן כזה יכול להתגלות להמקבל גם ענין פנימי יותר של המשפיע, כיון שאין הענין מתלבש בהבנתו של המקבל, אבל כיון שהענין הוא פנימי ביותר, אין יכולה להתגלות אלא המדרי' התחתונה ביותר שבו והעיקר הנוי הוא בזה שמסדר הענין באופן כזה שגם מקבל תחתון ביותר יוכל לקבלו (כליות יועצות) אף שאינו משיגו, (דלא כתפארת). ולפעמים גם אין לו שייכות כלל להענין עד שאינו מעורר בו אפילו מדת ההודאה אלא רק שמודה שצריך להודות (הוד שבהוד). וייל דוגמא לזה: איש כפרי שאין לו הבנה כלל במהות המלך, אלא שרואה שראש הכפר שלו, שגדולתו משיג איש הכפרי, משתחוה לשר המלוכה, במילא נתעורר אצל הכפרי הודאה להשר, כי איש מופלא הוא בעיניו כיון שראש הכפר משתחוה לפניו, ושוב כשיראה את שר המלוכה משתחוה לפני המלך, חרי מעלת המלך נתגלית בהודאה שבהודאה של הכפרי, ויעויין בדרושי ל"ג בעומר (בסידור, ועוד) ע"ד הוד שבהוד, שהג"ל מיוסד ע"ז, ובפי' תהלים