17

העוף שה,כליל" שלה פחותה הרבה בכמותה, ובין מנחה (שהיא תכלית המיעוט בכמות ההקרבה להוי', מכיון שאינה כליל, אלא) שרק הקומץ ממנה נקטר על המזבח" -- בכל א' מהןץ נאמר ,אשה ריח ניחוח, לומר לך א' המרבה וכו" ובלבד שיכוין וכו'".

אבל בברייתא קאי שאחד המרבה ואחד הממעיט לגבי האדם המקריב, ולכן שינתה מלשון ,עולה" (דביחס להמקריב אין הבדל בין עולה או חטאת וכו') ללשון המתארת את גודלו (וגסותו) של הקרבן עצמו: ,נאמר בשור הגס כו' ובעוף הדק כו'"": דמכיון שההדגשה היא מצד המקריב, הרי מתאים בו השיעור בגסות ודקות של הקרבן גופא.

ו אמנם זה שהברייתא מדגישה השווין לגבי האדם המקריב אי"ז רק לפי שבאה להוסיף עוד פרט על האמור במשנה אלא לפי שלדעתו של רשב"ע זהו פירוש וביאור המשנה עצמה: דעם היות שיש בקרבן שני הענינים -- כפי שהוא מצד הקב"ה וכפי שהוא מצד האדם המקריב, כנ"ל -- הרי לאמיתתו של דבר גם ענין ה,ריח ניחוח" שמצד הקב"ה הרי תכליתו ומטרתו הוא בשביל האדם המקריב, כי הוא המתכפר ומתרצה ע"י הקרבןי ולכן מסתבר שיש לדון על כל עניניו של הקרבן כפי שהוא לגבי האדם*'.

ויֶראג

וזהו הטעם שהברייתא מביאה את ההוכחה מהכתוב .אשה ריח ניחוח" כפי (שהקרבן מקובל למעלה) אעפ"י שבה מודגש ענין הקרבן כפי שהוא לגבי האדם המקריב (ולפ"ז הרי מתאים לכאו' להוכיח מהכתובים המוד באים בגמ', כנ"ל) -- כי, אדרבה, זה שבענין ה,ריח ניחוח" הושוו המרבה והממעיט, זה גופא מכריח ששווים הם גם לגבי האדם המקריב, להיות שכל הענין ד,ריח ניחוח" תלוי בהאדם המקריב ובא כולו בשבילו.

ויתבאר בזה גם קישור ההמשך של הברייתא בבבא השלישית (לזו שלפני') : ,ושמא תאמר לאכילה הוא צריך" -- דאין הכוונה לשלול בזה ענין האכילה למעלה % (כי אין הד מדובר באכילה גשמית (כ"א כמש"נ לחם אלקיו **5), כדלקמן, וגם פשיטא שאין צורך לשלול אכילה גשמית, כנ"ל) -- אלא באה להסביר שעם שישנו ענין ה,אכילה" למעלה, הרי אין זה מה ש,הוא צריך" ל,אכילה" והקרבה זו של הקרבן, והיינו בהמשך להמרומז לעיל מינה שכל ענין הקרבן אינו אלא בשביל (ולכן גם דנים בו בשייכות אל) האדם המקריב.

ויובן בהקדים ביאור ענין האכילה למעלה.

אי' בספרי יי -- בטעם סמיכוד תה של פ' התמיד לבקשת משה ,ים" קוד ה' גו' איש על העדה אשר יצא