350

ודאי סתמא דש"ס (0 כדעת הרא"ש והטור והב"י בשו"ע דשבת הותרה לגמרי לגבי", וע"יי בשו"ת חתיס או"ח סי' פיה שמדחה הדמיון משבת לטומאה מש"ס ערוך סוף פרק טרף בקלפי לחלק לענין עבודה בין שבת דהותרה ובין טומאה דדחוי', ע"שי

(ז) ממנחות (סד, א) חולה שאמדוהו כו', ממשנה (שבת קלג. א) דלועס בשיניו (אף דהוי חולה שיב"ס כמש"ש בתוס'. וחילוק המג"א ס' של סק'ג מסתבר לומר למ"ד שיש כאן איסור אלא שנדחה, משא"כ למ"ד הותרה, ועיין בשו"ע רבינו שם), מל' הרגיל: פקו"נ דוחה כו" -- ולא מתיר -- משמע להדיא דדחוי' (ואיידי דקאמר בפקו"נ דוחה, קאמר גם בעבודה הל' דוחה, אף שעבודה הותרה. משא"כ א"ת דבכולם הותרה הול"ל בכ"מ מתיר).

. . . בהמשך למכתבי מיום ח' טבת אשר בטח הגיעו במועדו

בפי' המכילתא פ' כי תשא עה"פ מחללי' -- הנה כל זמן זה ה" מוקשה בעיני אריכות הל' שהקיפו עכו"ם את א"י כו" -- דלמאי נפ"מ אופן החילול, ואף את"ל שר"ל שחיללו את השבת דוקא בהיתר (וכמ"ש במכ' הקודם) הרי דוגמא הרגילה בזה בדרז"ל הוא פקו"נ וחולה.

עד שימים אלו ראיתי בשו"ת תורת חסד (להרש"ז מלובלין) חאה"ע סיו סיב שכ' בפי' מכילתא זו -- ביחס לענין אחר -- ,מדנקט במכילתא בכה"ג שהקיפו עכו"ם את א"י כו' מבואר מזה דלההוא נמי היינו רק בכה"ג, שאז הותר לכל ישראל לחלל שבת בכל המלאכות שיצטרפו כו' ונתחללה השבת לגמרי לכל ישראל אבל ביחיד שהתירו לו לחלל שבת בשביל פ"נ בדבר פרטי כו" עכ"ל. - ומבואר כהנ"ל בפשיטות*, וכן מתורץ? - מה שיש לחלק בין גזיר ועינוי דיוהכ"פ לשבת (מ"ש במכ' הקודם), דשם הוא ענין שבגופו משא"כ שבת, ועפהנ"ל מובן.

(ממכתב יום א' ז' שבט, תש"ה)