348

נלע"ד רמדכתב הרמב"ם בפיהמ"ש למס' שבת פי"ח שזה החילול לא התירו לעשותו אלא מפני הצורך הגדול ע"ש, ולא אשתמיט רבנו להביא דין זה דמפני הצורך הגדול בהלכותיו שימ דחזר בזקנותו ממה שסבר בילדותו וכונת רבנו כאן עמוקה וברורה, והוא ע"פ מה שכלל לן בהלכות שבועות פיה ה"ל כ' בנשבע שלא ישן ג"י או שלא יאכל כלום. ז"י דמלקין אותו וישן ויאכל בכל עת שירצה, וע"ש בכסף משנה דעת הר"ן בוה -- והיינו דס"ל דמאי דמותר מטעם סכנה פועל ביטול בעצם הדבר (והר"ן יסבור שהדבר נשאר באסורו רק דהסכנה דוחה את האיסור) -- דו"ק והבין (ב) -- והכא גמי כונת ובנו היא דלא נימא דבאמת יש כאן דין שבת רק דהסכנה דוחה את האיסור לבד -- לא כן הוא, רק דגוף השבת נדחה מפני הסכנה וזה שמדייק רבנו באומרו דחוי' היא שבת אצל סכ"נב ולא נגע כאן בלשון דחוי" או הותרה שבש"ס, כי אם להדגיש את הדץ ששבת גופה הלכה לה בחולה שיב'"יס וכאילו לא הי' לגבי' עיקר דין שמירת שבתי כהך דשבועות הג"ל, ועפי"ז יתברר טעמו של המכילתא פרשת כי תשא מסכתא רשבתא, עה"פ מחללי', ריבייב אומר הרי וכו' הואיל וחללנו מקצתה נחלל את כולה ת"ל מחללי' מות יומת אפילו כהרף עין (ג), דהצריך קרא לחייב על שכת לאחר שעברה הסכנה משום

או"ח ס' שכח סי"ג), מחצית השקל, מנחת חינוך (סוף מצוה לב) ועוד. (ויעוג'כ ביאורי הגר"א שויע יו"ד ס"ס רסו). בעל ערוך השולחן (יו"ד ס"ס רס" ר"ל דלא דק הרמב"ם בלשונו וס"ל דשבת הותרה. אבל גם הוא חזר בו (באו"ח ס' שכח ס"ג) וכתב ש,אין הכרח להוציא דברי הרמב"ם מפשוטן'".

(ב) צ'ע אם דינא דנשבע שלא יאכל ז"י שייך לנדו"ד כלל. כִי שם - טעמי' דמ"ד דאוכל לאלתר, הוא (כמ"ש בכס'מ) מפני דהוי שבועת שוא משום דנשבע על המצוה או על דבר שא'א לו לקיימו, ומאי נפ"מ אם א'א לו לקיימה מפני שהותרה או מפני שדחוי' או מפני הטבע (כמו בשלא אישן ג"י). וטעם הירושלמי דחלה השבועה, י'ל מפני דאין שבועתו היפך הטבע וגם לא הוי היפך המצוה כיון דאין המצוה חלה עד שיסתכן, ועוד י"ל בזה וכמ"ש בתשובות ובאורים ס"ד (קובץ ליובאוויטש חוברת ד).

(ג) לכאורה כונת המכילתא ברורה *, דנצרך רבוי הכתוב, דלא נאמר דכיון דשבת זו כבר מחוללת ועומדת ע"י בנ"א אלו, יש לדרוש מחללי' מי שאינה מחוללת יצאה שבת זו שכבר נתחללה ועומדת -- וע"ד דרז'ל בנזיר (מב, ב). -- ובאמת בנזיר דליכא קרא יתרה הדין כן הוא -- ובזה יש לדחות הראי' משבת לנזיר כקושית המנ"ח (מצוה רס"ד) על הרמב"ם הל' אבל ספ"ב. עוד י"ל: (את"ל -- עיין בזה צפנת פענח, להגאון הרגצובי, מהד"ת ח'א דף כו א -- ד) הזמן הוא המשך אחד, במילא בשבת צריך רבוי דחייב אף שכבר חיללה, משא'כ בנזיר דכל מעשה ומעשה שלו הוא ענין נפרד בפ"ע, אדרבה צריך למוד דפטור אם כבר מחולל ועומד. דוגמא להג"ל (אף שאינו דומה ממש): במי שאכל ביוהכ"פ אם מחוייב להתענות שאר היום. ובסי המועדים בהלכה ראיתי מציין שמדובר עד"ז בשו"ת בני ציון ח"א שו"ת שו"מ מהיד ח"א, שו"ת שערי דעה ח"ב. שו"ת מהרש"ם ח"א ואין ספרים אלו אצלי. איברא דלפי פי' זה במכילתא עדיין צ"ע אריכות הל': והרי כוי דלמאי נפ"מ באיזה אופן נתחללה (משא"כ לפי הפירוש במכתבו) וי"ל.

*) ראה בארוכה בפי' המכילתא לקו"ש כרך ח' ע' 50 ואילך. המו*ל.