264

ומיסודי דתנו הוא.

ומה שאסרה תורה בתקופות מלפנים -- אסור הוא גם עתה ובארצות הברית גם כן, ואפילו אם מי שהוא ימציא מאה וחמשים טעמים לטהר את כו' (עירובין יג. ב. ראה שם) -- האיסור בתקפו הוא.

וגדל הכרח מילוי תפקיד זה עוד יותר בשנים האחרונות, אשר בחמלת ה' על עמו ישראל, נכנסה התעוררות חזקה בלבות כמה וכמה מהדור הצעיר לבקש את האמת לאמתו,

מהם כאלה שכבר עמדו על האמת, היא תורתנו תורת אמת, עד כדי שינוי אורח חייהם במעשה בפועל בחיי היום-יום. מהם ההולכים בכיוון זה, אבל עדיין לא הגיעו למחוז חפצם, ומהם -- אשר רק מרגישים בעצמם שנמצאים הם בחלל ריק מבלי כל משען ובסיס בחיים עליו יוכלו לעמוד איתן -- ומצפים ומייחלים אשר יבוא מי שהוא ויבארם את הנעשה אתם ויעמידם בקרן אורה.

הצד השוה בכל שלשת סוגים אלו הוא -- שעיניהם נשואות אל הרב ומנהיגם להורותם וללמדם את האמת כמו שהיא -- תורה שלימה ותורה תמימה, בלי פשרות, שהרי כל פשרה בשקר יסודה ושקר מהותה,

אשר התעוררות זו וצפי' זו מגדילות פי כמה אחריות כל רב וחובתו, ובפרט זו של הרב הצעיר אשר גדל באותה הסביבה בה גדלו ונתחנכו אלו שנתעוררו לאמת --

חובתו וזכותו להודיעם יהדות אמתית ושלימה בלי פשרות. וכהוראת השו"ע בתחלתו -- ולא יתבייש מפני המלעיגים. וגם אל יחת מפגי הטענה הידועה אשר כל העדה כלם קדושים ואין לחלק ולעשות מחיצות בין תנועה אחת בדת לשני",

אף שהשני' עושה שנויים בתורה, ונפסק דינה אשר אינה תנועה בדת כי אם תנועה לוחמת בדת משה וישראל ומרבה כפירה בישראל.

שעת הכושר היא וצו השעה לחזק יסודות התורה והמצות על טהרת הקדש, שכן גדול כח התשובה וההתעוררות השורר במחנה בני ישראל, וחלילה להתעלם מהשבים, או לדחותם בלך ושוב מחר ומחרתיים ולאחר זמן. או לאכזבם בפשרות. וכל יום וכל שבוע שעוברים -- לא די שזהו העדר התיקון, אלא גורם גם להירוס וחורבן. שהרי מהנהגת הרב לומדים אנשי הקהלה והבע"ב בכלל על ערך התורה והמצוה וחשיבותם שהרב צריך להיות נושא דגלם. ואין נפקא-מינה בענין זה מהו טעם שתיקת הרב, אם הוא מיראתו פן יחסר לחמו, או פן יחסר מכבודו, או פן יחסר במספר האנשים המשכימים לפתחו -- כי, בכל אופן, שתיקתו מתפרשת כהודאה לצד שכנגד ושיטתו, הורדת התורה מקדושתה והתאמתה לתנאי הזמן והמקום -

שיטה אשר הובילה בעבר ומובילה גם עתה -- ישר, דרגא אחר דרגא, לשמרנות (קונסרוטיוו), רעפאָרם. התבוללות וטמיעה כליל ר"ל.