243

ויהי רצון שכל אחת ואחת מהן תלך בעקבות מרים הנביאה ודבורה הנביאה ותמלא שליחותה ותעודתה הנעלה, להיות בנות בונות בית ישראל

לגאון ולתפארת. (ממכתב מוצש"ק פ5' שירה, ה'תשל"ב)

₪ 75

מהענינים שבפרשה זו היא פרשת המן. ירידת המן הי' לכל ישראל, גם לאלו שטחנו דכו ובשלו*, וגם לאחר שנכנס במעיהם ונעשה דם ובשר כבשרם. נשאר המן במהותו ובמעלתו -- לא הי' בו פסולת.

תורה נקראת בשם לחם, ובתורה גופא ב' בחינות: גליא דתורה - להם מן הארץ, ופנימיות התורה -- לחם מן השמים (כמבואר בהמשך תרס"ו בארוכה).

הרי אשר לימוד פגימיות התורה והפצתה צריכים להיות לכל ישראל, עד גם להסוג הפחות ביותר. ומובטחים אנו, שלא רק שלא יהי' מזה קלקול ופסולת ח'ו, אלא אדרבה, בחי' לחם מן השמים דתורה -- שנשארת היא במהיתה ובמעלתה גם כאשר נמשכת במקום תחתון ביותר, כנ"ל -- תחזירם למוטב, כמאמר רז"ל (איכ"ר בתחלתו. ירוש' חגיגה פ"א סוף ה'"ז): המאור שבה (הו"ע פנימיות התורה. קה"ע בירוש' שם) מחזירו למוטב.

*) עיין וח"ב (סב, סע"ב) ות"ז (בסופו סוף ת"ג) שגם דכו גו' שייך לרשעים. ויש ליישב אשר בזה (משא"כ בפי' שטו גו') לא פליג על הש"ס (יומא עה, א). ובדייה אר*ע (המשך תרס"ו) הביא דוקא ורק -- דכו.

₪7

. . . במה שכותב שראה מנהג אנ"ש דכשיש לחם משנה רק לאחד ומוציא גם את האחרים, נוהגים שאר בני הבית לברך המוציא כל אחד לעצמו, ומקשה על זה ממה שכתוב בשו"ע רבנו הזקן סי' רע"ד סעיף ד? ובאחרונים שם,. אשר המסובים יוצאים גם בברכת המוציא.

והנה אף כי כן הוא, שיכולים גם לצאת בברכת המוציא, וכידוע שאפיי בברכת הנהנין מוציא את אחרים ידי חובתם אם גם הוא נהנה. בכל זה נכון מנהג הנ"ל כיון שבכדי לצאת בברכה זו צריך לכוון המוציא והיוצא, אסור להפסיק בין שמיעת הברכה להאכילה וכו'. ובה בשעה שבברכת קידוש והבדלה וכיו"ב כבר הורגלו השומעים שיוצאים ידי חובתם ולכן אפי' בסתם הרי זה גם כן ונגרר אחרי הרוב שמכוון לצאת בשמיעתו, שונה הוא בהנוגע לברכת המוציא. ובפרט כשהעם רב -- וכמו בהכוס של ברכה בסעודת התועדות וכיו"ב -- שמפני אריכות הזמן בין שמיעת הברכה לשתית הכוס על ידי כל השומעים קשה להזהר מהפסק, ולכן יש להנהיג דוקא מנהג ההוא וא. שכל אחד ואחד יברך לעצמו ברכת הנהנין