149

ח. ועוד י"ל בזה: לפי פסק ה" רמבים * ,שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כוונתו אלא לצערו* י"ל שלא יועיל גם גילוי דעת, שנאמר בשביל זה שמתכוון הוא לאי* סור, כי גילוי דעת מועיל רק שיכול לאסור, היינו שלא תהי' מניעה בזה מצד הבעה"ב, אבל הרי אומרים שלא נתכוון לאוסרה.

ומובן מזה בעניננו, שבודאי לא הועיל הגילוי דעת של בנ"י (אפילו בצירוף המעשה) שייאסר העגל ('י אהרן, מכיון שלא היתה כוונתו לאד סורי* שבפירוש אמר להם*' ;חג לה גו' *:'.

ונוסף לכל הנ"ל, הרי בנדו"ד לא הי' גילוי דעת מפורש דניחא להו בהעגל (קודם שפלחו), כי זה שאמרו לפנ"ז ,עשה לנו אלקים גו'* לא בא אלא על צד טעותם .כי זה משת גו'

אין נזם זהב ראוי לע"ז שבקשו, ולא עוד אלא שבפי' שללו זה : <עשה גן"", היעו שעדיין מחוסר מעשה (אין הע"ז במציאות עריין).

0) הל' שחיטה פ"ב הכ"א מחולין מא א. וראה לעיל הערה *48 שכן דעת הרבה פוסקים.

1 ואף שלא היתה כונתו לצערם -- הרי אין הפ" שצ"ל דוקא ,לצעורי קמכוין", כ"א לכוונה צדדית שאינה לאיסור, ובפרט עִפ"י מ"ש בשמ"ח סי" ד סעיף יא ובתבו"ש ס"ק יט דכל ענין לצעורי קמכוין

לא ידענו מה הי' לו* -- א"כ הרי זה בעין ,תנאי" שאילו היו יודעים ,מה הי' לו" למשה, לא היו רוצים בעשיית העגל.

בסגנון אחר: הטעם שאוסר הוא משום דשליחותי' קא עביד -- ופשיטא דאהרן לא קיבל ע"ע שליחות כזו.

ט אבל לכאו' עדיין יש מקום לומר שעכ"פ קצת שייכות היתה לי' לאהרן לחטא העגל (ע"ז), דאפי' אם הוא עצמו לא עשה ע"ז, מ"מ נכשלו על ידו כו"כ מבנ"י באיסור ע"ז, ועבר לכאו' על הלאו" ד,לפגי עור לא תתן מכשול" י* ; ובפרט להדיעה שאינו איסור כללי, כ"א פרט בהאיסור שבו הוא מכשיל את חבירו ", ובמילא עבר בפרט א' דאיסור 9'"ז!

3 קדושים יט, יד.

4 ואף שאיסור זה הוא דוקא היכא ,דקאי בתרי עברי נהרא*" (ע"ז / ב) ,דאי לא יהיב לי' לא מצי שקיל" (פרש"י שם דיה וקיימא), הרי גם בנדו"ד ה" כעין זה, שבלא אהרן לא היו עושים העגל, כדמוכח מזה ש,ויקהל העם על אהרן" דוקא.

5 שו"ת צפע"ג ירושלים תשכ"ה ס" ה וש"נ. ויל שתלוי בהדעות (ראה מנ'"ח מצוה רליב ובהגהות הרי"פ פערלא לשם. וכבר העירו מזח*ג פה, א, רמב"ם הל' ת"ת פ"ו הי"ד וראב"ד שם) אם הנותן מכשול לפני עיור -- כפשוטו -- עובר בלאו זה. שלפי שיטה זו (שחלק הכתוב ופי" -- עפ"י הכלל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו -- אופן אחד דהאיסור) לחלק יצא בכל האיסורין (אף שמחולק מהענין דהבערה לחלק יצאת -- דכאן הוא לפרט ולא לחלק), וה*ז פרט בכל עגין בפ"ע.

[או ייל להיפך : כיון שייחדו הכתוב -- ה"ז הוכחה שהוא ענין בפ"ע. ומושיט יין לנזיר ה"ז פרט בלפני עיור ולא בנזיר]

משא"כ להדיעה שאינו עובר באופן זה -- איסור כללי הוא.