86
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
66 לקוטי
ט. ועפ"י כהנ"ל יתבארו הדיוקים הנ"ל (ס"ג) בדברי אדה"ז בסיום ה" תניא:
כוונת אדה"ז היא: א) לבאר טעם האיסור ,שלא לשוח שום שיחה בטילה ח"ו', ב) לבאר למה שייך זה רק בדיבור ולא במחשבה, ולכן הזהיר בפירוש על הדיבור (ולא על המחשבת).
ולכן מדייק דבחי' שמור בפנימיות היא .שביתה מדיבורים גשמיים כמו ששבת ה' מיו"ד מאמרות שנבראו בהס שו"א גשמיים" -- ומבאר בזה א) טעם הזהירות מדיבור: להיות שדיבור האדם הוא גשמי ולכן באפשרותו להכריח מעשה, ה"ה דומה בזה כביכול לדיבורו של הקב"ה, דלהיותו ,קרוב" למעשה נתהוו ממנו שו"א גשמיים -- ולכן צריך לשבות ;מדיבורים (שהם) גשמיים". ב) טעם זה אינו שייך במחשבה: ענין המחשבה אצל האדם אין לה קירוב למעשה, ולכן אין לה דמיון למחשבתו של הקב"ה שנבראו ממנה עולמות (רוחניים).
י. ועפ"ז מובן בדא"פ הקישור של סיום ספר התניא להתחלתו -- ע"ד
הציווי לידבק בהקב"ה, ולכן הוא גומל חסדים כו' כמו שעשה הקב"ה (אף בגמ"ח כו" באופן שמצ"ע לא הי' מחו"ב בזה).
וייל דמכיון ד,ובו תדבקון" הוא בדרך צימי, אי"ז אמתית ענין הדביקות (ראה לקו"ש שם ע' 62 ובהערה 56) ולכן כתוצאה מדביקות זו ה"ה (רק) ,גומל חס" דים כו" -- ענין שיש מקום (גם מצד מציאות האדם) להדמות להקב"ה.
אבל הדביקות דבחי' חסיד היא בבח" ביטול לגמרי. ומצד דביקות זו ה"ה מתנהג ,כמו שעשה הקב"ה" גם בענינים שמצד מציאותו הוא אין מקום להדמות לר ית'.
יתרו ג
נעוץ סופן בתחלתן: ,משביעים אותו תהי צדיק כו'":
דהנה ידועה הקושיא **, +איך מהני שבועה (,תהי צדיק כו") להנשמה על הגוף ויצה"ר, שזהו דבר שאין ברשותו כ"כ ולא בא לעולם עדיין". ומבאר הצ"צ", כי ע"י השבועה .ממשיכים ומאירים על חלק הנשמה שבגוף מבחינת מזלי' **:. היינו שהשבועה מעוררת (כחות הנעלמים) המקיפים של האדם שיאירו בגילוי בתוך חלק הנשמה המלובש בגופו; ובכח זה ביכלתו להתגבר על הגוף והיצה"ר כו' יי.
ונמצא שגם בהתחלת התניא מוד* גשת השייכות בין דיבור למעשה. פי המדובר הוא בשבועה שהיא דיבוך* שבגדר +מעשה", שע"י מתקשר האדם עם ה,מעשה" שנשבע עלין*י, עד שמוכרח הוא לקיימו + (עִ'יד הנת"ל בדיבורו של מלך).
יא ג' חילוקים הנ"ל במלאכת
6 קיצורים והערות לתנוא ע' מח ואילך.
7) שם ע' 41 ביאורים.
8 ) שם ריש עצ' נב.
9) וכהפי' (שם ע' נז) ב,משביעים אוד תו -- מלשון ומשביע לכל חי וצון"י היינו שהשבועה משביעה את האדם עם הכחות הנצרכים לו למלחמת היצר כו
*39) וכמרז"ל (ראה לעיל ס"ה) : חוץ מנשבע כו
אף דשם איירי בשבועה שאוכל ולא אכל -- הרי ע"י השבועה עְכַ"פ מתקשר (עם המעשה), ובל' ההלכה : איסורו (דהשבועה) חישובו (למעשה האכילה) -- בכורות ', א. וראה צפע"נ כללים בערכו.
0) ראה לקו"ת שמע"צ פג, סע"ב ואילך. וכענין כריתת ברית -- ראה תו"א יג, ג. לקו"ת נצבים מד, ב. ועוד.
ועיייש בארוכה עוך
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.